הגמרא ממשיכה לבחון את השיטה לפיה חצי מהסימן נחשב כרוב (מחצה כרוב). שתי קושיות מועלות מברייתות העוסקות בשהייה לאחר שחיטת חצי סימן, או בסימן שהיה פגום מראש. בסופו של דבר, הגמרא דוחה את הבנת דברי רב בעניין שחיטה ומסיקה כי לכולי עלמא חצי אינו כרוב. המחלוקת המקורית בין רב לרב כהנא היא רק בהלכות פסח, במקרה שהציבור חציו טהור וחציו טמא.
הגמרא מציינת כפילות בלשון המשנה לגבי הכלל שרובו של סימן ככולו. היא מסבירה שמשפט אחד נצרך לחולין ומשפט שני לקדשים, שכן לא ניתן ללמוד דין אחד מהשני. מובאות הוכחות טקסטואליות ודיוקים שונים בלשון המשנה על ידי חמישה אמוראים, שכל אחד מהם מוכיח בדרך אחרת שהמשפט הראשון עוסק בחולין והשני בקדשים.
מחלוקת יסודית מובאת בין ריש לקיש לרבי יוחנן האם השחיטה פועלת מתחילתה ועד סופה (ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף) או שמא היא נחשבת רק בסופה (אינה לשחיטה אלא בסוף). רבא ורב יוסף מצמצמים את היקף המחלוקת ומציינים שכולם מסכימים במקרים מסוימים, אך הם חולקים ביניהם באיזה מקרה בדיוק יש מחלוקת בין ריש לקיש ורבי יוחנן.
רבי זירא מקשה ממשנה בפרה על דעתו של רבי יוחנן שישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. אך רבא דוחה את קושייתו ומקשה מאותה משנה על דעתו של ריש לקיש שאינה לשחיטה אלא בסוף.