אם שולחני בטעות אומר ללקוח שהמטבע הוא טוב וגורם הפסד ללקוח כי באמת היה רע ולא ניתן לשימוש, האם השולחני אחראי להחזיר את ההפסד? אם השולחני הוא איש מקצוע אמיתי, אז פטור אבל אם לא, חייב לשלם. אולם רבי חייא החזיר לאישה בגין טעות שלו, למרות שהיה בעל מקצוע שכן החליט לנהוג לפנים משורת הדין. יש מקרה עם רבי אלעזר וריש לקיש וריש לקיש מסביר לרבי אלעזר שהוא מסתמך על הערכת המטבע שלו. אם טעה רבי אלעזר, יצטרך להחזיר לריש לקיש כיון שזהו גרמי, וריש לקיש סובר כרבי מאיר המחייב בנזקי גרמי. היכן ניתן למצוא איפה פסק ר' מאיר שמחייב בגרמי? מציעים ארבעה מקורות שונים - רק האחרון מתקבל כתשובה. המשנה דנה בשלושה מקרים שונים שבהם הצבע עשה משהו שונה ממה שהלקוח ביקש - שרף, עשה עבודה גרועה או צבע אותו בצבע לא נכון. מהי ההלכה בכל מקרה?

דף נלווה בבא קמא צט הלימוד השבוע מוקדש ע"י פיליס ויוסי הכט לע"נ הרב ירחמיאל בנימין בן זלמן צבי ויטקין. רב אסי סובר שאם נותנים עצים לנגר כדי לבנות ארון ובונים אותו אך שוברים אותו לפני שמחזירים אותו לבעל העצים, הנגר אינו אחראי על השבח מכיוון שהחפץ שנוצר נחשב ברשותו והנגר הוא כמו מוכר שמוכר את ההשבחה בחזרה לבעלים המקורי בסוף – אומן קונה בשבח כלי. האם דעתו של רב אסי מוסכמת על כולם או שיש דעה אחרת? בניסיון לראות אם תנאים התווכחו בסוגיה זו, מובא מחלוקת בין רבי מאיר לחכמים לגבי אשה שאומרת לצורף שיעשה לה תכשיטים מחומרים משלה והיא תתקדש לו עם אותם תכשיטים. הגמרא מציעה ארבע אפשרויות שונות ללהבין את הבסיס למחלוקת. שמואל מלמד שאם שוחט טועה בשחיטה והופך את הבהמה ללא כשרה, הוא/היא חייב בין אם זה נעשה בחינם ובין אם לא בתשלום. רבי יוחנן חולק ומבחין בין מי שמקבל שכר למי שעושה בחינם.

הדף היום מוקדש ע"י ארט גולד לע"נ חמותו, הודה בת משה. אם ערך המטבע שהיה אמור להחזיר בהלוואה השתנה (הגדיל), האם משלמים אותו מספר מטבעות במטבע החדש או שזה נראה כמו ריבית? רבה מביא ארבעה פסקי דין במקרים של נזק בעקיפים (גרמא) ופוסק בכל ארבעת המקרים שמי שגרם לנזק פטור. רבא מעלה קושיות בשלושת הראשונים. עקרונות הלכתיים חשובים שונים נדונים כמו גרמי ודבר הגורם לממון - פריט שיכול להיות לו משמעות כספית גם אם הפריט לא שווה כלום באותו זמן. האם כולם סוברים שאם גונבים חפצים שנעשו אסורים ליהנות מהם, אך אין נזק ניכר, הגנב יכול להחזיר את החפץ בעצמו או האם הגנב צריך להחזיר את הערך בזמן הגניבה? רב חסדא ורבה חלוקים בשאלה אם זה ויכוח או לא, או שכולם מסכימים שאפשר להחזיר את הפריט עצמו, למרות שאין לו עוד ערך כספי. אם אחד שוכר אחר כדי לתקן משהו והם שוברים אותו, הם אחראים לשלם את הערך שלו. רב אסי סובר שאם נותן עצים לנגר כדי לבנות ארון ובונים אותו אך שוברים אותו לפני החזרתו לבעל העצים, הנגר אינו אחראי על הפריט השבור כי החפץ נחשב ברשותם. אלא הוא כמו מוכר שמוכר אותו בחזרה לבעלים המקורי.  

דף נלווה בבא קמא צו הדף היום מוקדש ע"י ארט גולד לע"נ אמו, שרה בת אברהם וזיכא רייכא. רב קבע כרבי מאיר במשנה שעבדים נחשבים כקרקע ולכן הם אינם נקנים על ידי גזלן. הוא סובר כרבי מאיר נגד דעת הרוב של חכמים או בגלל שבגרסת המשנה שלו הדעות היו הפוכות או בגלל שהיו שתי ברייתות שהראו את רבי מאיר סובר כגישה שעבדים כמטלטלים ועל פי זה הוא החליף את הגרסה במשנתנו כדי להתאים לשתי הברייתות. בברייתא הראשונה מופיעים שתי הדעות במשנתינו אבל בצורה הפוכה. בברייתא השניה יש במקרה אחר אבל משם ברור שרבי מאיר סובר שעבדים נחשבים כמטלטלין ולחכמים הם כקרקע. אם גוזל עבד ועושה מלאכה עם העבד, כשמחזירים את העבד, האם הגזלן צריך לפצות את הבעלים גם על אבדן עבודה? אם ממילא הבעלים המקורי לא השתמש בעבד לעבודה, האם ניתן להשוות זאת למקרה של מי שגר בבית בחצר חבירו שלא מדעתו, שזה נהנה וזה לא חסר? רב יוסף בר חמא היה תופס את העבדים של מי שחייב לו כסף והם היו עובדים עבורו. בנו רבא העלה מספר בעיות בהסדר זה, הן באי פיצוי על העבודה וגם כי נראה שהוא גובה ריבית. בשל הנושא הראשון, רב יוסף הגן על החלטתו אך בשל השני, הוא קיבל טענת רבא והפסיק לעשות זאת. אם אדם משתמש בספינה של אחר ללא רשות, האם הגזלן מחזיר את הספינה ומוסיף פחת (כפי שמשלם את הסכום משעת הגזילה) או שצריך לשלם דמי שכירות? רב ושמואל חולקים אבל רב פפא מסביר שהם לא חולקים, כל אחד מהם מתייחס למצב אחר. המשנה מבחינה בין מטבעות שנהרסו פיזית לבין אלו שנפסלו משימוש. רב הונא ורב יהודה חולקים מהו בדיוק המקרה של 'נפסל' - לא ניתן להשתמש באותה מדינה אך ניתן להשתמש במדינה אחרת או לא ניתן להשתמש בו בשום מקום? קושי מועלה כנגד כל עמדה אך נפתר. מי שלוקח הלוואה בהסכמה שהלווה יחזיר סכום כסף מוגדר במטבע מסוים, אך לפני החזרת ההלוואה המטבע אינו בשימוש, חלוקים ביניהם רב ושמואל באיזה מטבע משתמשים לתשלום להחזיר את ההלוואה. מקשים על דעתו של שמואל, במיוחד לאור איך רב נחמן מבין את פסיקתו של שמואל.

הדף היום מוקדש ע"י ארט גולד לע"נ אביו, יוסף בן שלמה שבתאי ורחל. הדף היום מקודש ע"י הריאט הרטמן לע"נ הוריה, פרומה בת אסתר ונחום נתן, וברוך בן הינדה ג'וספה וזאב סטילמן. מביאים הצהרות סותרות של שמואל לגבי גביית בעל חוב של קרקע עם השבח מלוקח. באילו מצבים גובה הנושה גם את השבח? ומתי הוא צריך להחזיר את השבח ללוקח? כשהוא צריך להחזיר, הוא רק מחזיר את השווי בכסף ולא בקרקע. למה? רבא מסביר שמכיוון שמי שגונב חפץ והשביח ברשות הגזלן, השבח מגיע לגזלן, אם הגזלן מכר אותו או מת הקונה או היורשים מקבלים גם את השבח. הוא שואל על מקרה שבו הגזלן לא השביח אבל הקונה/היורש השביח - האם הם מקבלים גם את השבח? לאחר מכן הוא עונה ואומר שהם כן, מכיוון שהם רכשו את כל הזכויות שהיו לגזלן. עם זאת, הוא שואל אם זה אותו דבר אם אינו יהודי גוזל. רבינא מבהיר את המקרה בו שאל רבא את השאלה הזו. השאלה שלו נותרה ללא מענה. רב פפא ורבא מביאים מקרים שונים בהם קורה שינוי כלשהו בפריט והם קובעים האם מדובר בשינוי משמעותי שמקנה את החפץ לגזלן או לא. אם השם משתנה (שינוי שם), זה נחשב בדרך כלל לשינוי משמעותי, אבל רק אם לא ניתן להחזיר את החפץ למצבו המקורי (שינוי שאינו חוזר לברייתו). המשנה הסתיימה בשורה מיותרת המסכמת את הכלל מאחורי המקרים במשנה. הגמרא גוזרת מכאן הלכה נוספת שאם גנב טלה והוא נעשה איל, עגל והפך לשור ברשות הגנב, החפץ נרכש על ידי הגנב והוא מחזיר את ערך הבהמה בשעת הגזילה ואם הגנב מכר או שחט אותה, לא יהיה תשלום של ארבעה/חמישה שכן היא נחשבת בבעלות הגנב. במקרה דומה, אחד גנב שוורים והשתמש בהם לחרוש בשדהו וכשהחזירו את הבהמות דרש ממנו רב נחמן לשלם את שווי שבח השדה. כאשר רבא פקפק בפסיקתו, הסביר רב נחמן שהוא פסק בחומרה שכן הגנב הזה גנב פעמים רבות בעבר ולכן קנסוהו. אם חפץ יורד בערכו בידי הגנב, הגנב מחזיר את הפריט לפי שוויו בעת הגניבה, אולם אם הוא יורד בערכו בגלל נזקים שאינם ניכרים (נראים), כגון, תרומה שנטמאה, חמץ לאחר פסח, יכול הגנב להחזיר את החפץ כפי שהוא, למרות שכעת אין לו ערך.

דף נלווה בבא קמא צה אם גוזלים בהמה מועברת או כבשה עם צמר והיא עולה בערכה בידי הגזלן, ואז יולד או נגזז, האם הגלזן צריך להחזיר לבעלים גם את השבח שהשביח את הבהמה כשהיתה תחת ידו? רבי מאיר, רבי יהודה ורבי שמעון חלוקים ביניהם. ר' מאיר מחייב להחזיר גם את השבח. ישנן שתי גרסאות לשאלה שנשאלה על גישתו. הגרסה הראשונה היא ששואלים האם גישתו מבוססת על כך ששינוי אינו מקנה את הבהמה לגזלן ולכן צריך להחזיר גם את השבח או שמא שינוי קונה מעיקר הדין אך כאן קנסו חכמים את הגזלן? שני מקורות מובאים כדי לנסות לענות על השאלה. מהשני מצליחים להוכיח שזהו קנס. הגרסה השנייה של השאלה מתחילה בהנחת היסוד שמדובר בקנס ושואלים האם הקנס הוא רק במקרה שהיה מזיד או האם גם קונסים מי שעשה בשגגה? שני מקורות מובאים כדי לנסות לענות על השאלה. מהשני מצליחים להוכיח שזה רק אם הוא הזיד. יש שתי הבנות שונות (רב זביד ורב פפא) להבין את הדעות של ר' יהודה ור' שמעון ובמה הם חולקים. מקשים על רב פפא ממשנתינו אך פותרים את הקושי ואז מביאים ברייתא לחזק את שיטתו.

הדף היום מקודש ע"י הריאט הרטמן לע"נ אורי בן עמי. אביי מביא הלכות של חמישה תנאים שונים וטוען כי כולם מסכימים ששינוי חפץ אינו משנה את הבעלות על החפץ. רבא חולק ומסביר מדוע כל מקרה הוא ייחודי ואינו יכול לשמש ללמד עיקרון כללי. מובאת סתירה בין פסיקת שמואל כאחד מאותם חמשת תנאים (רבי שמעון בן אלעזר שפוסק שאם חפץ גזול  יורד בערכו, הגנב יכול להחזיר את החפץ לפי ערכו הנוכחי) לבין אמירה אחרת של שמואל כי הגזלן משלם את ערך החפץ בשעת גזילה. מובאות שתי הצעות לפתור את הסתירה. רבי יוחנן סובר שעל פי דין תורה יש להחזיר את החפץ הגזול כפי שהוא עכשיו (אין שינוי קונה) ורק בגלל שתיקנו חכמים תקנת השבים כדי לעודד גנבים לחזור בתשובה, מחזירים את ערך החפץ משעת גזילה (שינוי קונה). הגמרא מעלה קושי בדבריו מכך שרבי יוחנן תמיד סובר כסתם משנה ובמשנה בחולין כתוב שאם צובעים את הצמר, אין חובה עוד לתתו לכהן כיון שהוא שינה ע"י צביעה, ז"א מדאורייתא שינוי קונה. כדי לפתור זאת מסבירים שכאשר אמר רבי יוחנן את דבריו, התכוון לשינוי הפיך והמשנה בחולין עוסקת בשינוי בלתי הפיך. רבי יהודה הנשיא הנהיג תקנה שגנבים ומלוים בריבית שרוצים לחזור מדרכיהם הרעות צריכים לנסות להחזיר את החפצים שגנבו/הריבית שנגבה אבל הנגזל/הלווה לא יכול לקבלם. הסיבה לפסיקה זו היא כדי לעודד תשובה של גנבים ומלווי ריבית. הגמרא מביאה שלושה מקורות שנראים סותרים הלכה זו ומיישבתאת הסתירות.    

דף נלווה בבא קמא צג הדף היום מוקדש ע"י דבי פיין ומרק אורנשיין לע"נ זלטה רחל בת דויד ומלכה. רבא ורבה בר מרי דורשים מהתורה עוד ביטוי אחד שאנשים משתמשים בו. רבנים אחרים דורשים מהתורה אמירות אחרות מסוג דומה. מדוע מבחינה המשנה בין מקרה שבו אדם מבקש מאחר להזיק לגופו "על מנת לפטור" לבין מקרה שמבקש מאחר להזיק לממונו? "על מנת לפטור"? המשנה פוסקת שאם מבקש אחד מהאחר לשבור משהו שלו, מי ששובר חייב לשלם על כך. זה סותר ברייתא בעניין שומרים הקובעת שאם נותן פריט למישהו אחר לשבור, מי ששבר אינו אחראי. מוצעות שתי פתרונות לסתירה. מי שאחראי על כספי צדקה אינו אחראי אם יקרה משהו לכסף. למה? עם זאת, יש חריג לכלל זה. הפרק התשיעי מתחיל בדיון על גזילה ועל הבעלות של הגזלן על החפץ הגזול אם הגזלן משנה את החפץ או שהחפץ משתנה מעצמו (כגון פרה מעוברת שילדה) ואז ישלם כשעת הגזילה. מה מהווה שינוי כזה ומה לא? מובאות משניות וברייתות שונות שנראות סותרות את המשנה וגם סתירות ביניהם ומובאות אפשרויות שונות ליישב ביניהן.

הלימוד השבוע מוקדש ע"י גלן מילר ורות רוטנברג לע"נ בתם תניאל.  הדף היום מוקדש ע"י דבורה ומיכאל דיקסון לכבוד בת המצווה של בתם, אלה. למרות שמשלם את חמשת תשלומי הפיצויים, עדיין נדרש לבקש סליחה מהנפגע כדי לכפר במלואו. אם מישהו מבקש מהאחר לחבול בו או לפגוע בבגדיו, האדם עדיין חייב לפצותו. אולם אם האדם אומר "על מנת לפטור" פטור מי שהזיק בבגדים אבל לא אם גרמו לו נזקי בגופו. חשיבות בקשת הסליחה נלמדת מדברי הקב"ה לאבימלך בבראשית כ:ז. שאר הפסוק הזה מוסבר גם כן. רבא מצטט כמה אמירות שונות של הרבנים או משפטים שאנשים אומרים "ברחוב" ושואל את רבה בר מרי איפה המקור בתורה לזה. הדבר הראשון נלמדת מאברהם ואבימלך שמי שמתפלל לאחר, הוא יענה תחילה. רבה בר מרי מציע פסוק אחד, אך רבא לומד אותו מאברהם שהתפלל לאבימלך שיוליד ילדים ואז שרה הרתה. עוד חמש עשרה שאלות דומות שואל רבא לרבה בר מרי.  

הדף היום מוקדש ע"י בקי גולדשטיין לע"נ אמה, שושנה רוזה בת שמואל ומינדה לאה. אם שור מועד הורג מישהו ואז מזיק, בית הדין דן תחילה על הנזיקין, אחר כך על ההריגה, והשור ייהרג. אם קודם הם דנים על הנפשות, הם לא יכולים עוד לדין את הבעלים על הממונות. כך עולה בקנה אחד עם רבי שמעון התימני שקבע כי יש להביא את הכלי המשמש לפגיעה בפני בית הדין, שכן ברגע שהשור נידון למוות הוא נהרג מיד (אין מענים את הדין) ולכן לא ניתן להביאו לבית הדין. הסבר נוסף הוא שהפסיקה היא על פי רבי עקיבא שחולק על רבי שמעון התמני, והמקרה הוא שהבעלים ברח, ולכן אין אנו יכולים לדון את הבעלים על הנזקים. האם בית הדין צריך לעשות אומנדא – הערכה - האם הגיוני שהניזק במעשהו גרם לנזק שנוצר? מובאים ארבעה מקורות כדי לענות על שאלה זו. שלושת הראשונים נדחים אך האחרון מוכיח שבית הדין אכן צריך לעשות אומדנא. אם בית הדין מעריך כמה אמור להיות תשלום ריפוי ואז יש צורך ליותר או פחות, בית הדין לא משנה את הסכום - למה? המשנה הזכירה מקרה בו ביקש הנאשם מועד לעיכוב התשלום. באילו מקרים זה מותר? האם אסור לאדם להזיק לעצמו? נראה שיש מקורות סותרים בנושא זה. לאחר שניסו ליישב מקורות אלו ללא הצלחה, הם מסבירים זאת כמחלוקת תנאי ומייחסים את הדעה שאסור לרבי אלעזר הכפר המסביר את קרבן החטאת של הנזיר מאחר והנזיר ציער עצמו כזה שמנע משתיית יין. רבה בר בר חנה הביא ברייתא שבה כתוב שאם אחד מאשים את חבירו בהריגת שורו או בקציצת נטיועתיו, יכול השני לטעון "אמרת לי לעשות". איך זה יכול להיות? כל אחד יכול אז לפטור את עצמו בבית הדין בטענה זו! רב הסביר את הברייתא במקרה שבו השור עומד להיהרג כי שהרג אדם והנטיעה עומדת להישמד כי שימש לעבודת אלילים. אילו סוגי עצי פרי אינם ניתנים לקצץ, ומתי יש חריג לכלל זה?