המשנה מסבירה באיזה שלב הלידה נחשבת כלידה (אפילו של נפל) לעניין קביעה האם היא פוטרת את הוולד הבא מדין בכור. רב הונא ורבה חולקים לגבי השלב שבו חלה קדושת הבכור כשרובו של הוולד יוצא: האם הקדושה חלה למפרע או רק מכאן ולהבא. הגמרא מביאה שני מקרים שבהם יש נפקא מינה למחלוקת זו. בהמשך, מועלת קושיה על שיטת רב הונא ממשנתנו, אך הקושיה מיושבת באמצעות קריאה מחודשת של המשנה. סדרה של שאלות שנותרו ללא מענה מועלת אז בשאלה האם וולד נחשב כבכור אם ישנו סוג כלשהו של חציצה בין העובר לרחם. המשנה מסבירה כי נגיעה בעובר מת בעודו ברחם אינה מטמאת בטומאת נבלה. עם זאת, חכמים ורבי יוסי הגלילי חולקים האם פטור זה חל על כל הבהמות – הן כשרות והן לא כשרות – או רק על בהמות כשרות, והגמרא מציגה הסברים לכל עמדה.

חכמים שונים מציגים ארבע שאלות בנוגע לתרחישים שונים שבהם בן פקועה (עובר של בהמה שאמו נשחטה) הוציא איבר או איברים מחוץ לרחם. הגמרא מבררת מהו המקור לפסיקת המשנה לפיה חלקי עובר שנחתכו אך נותרו בתוך הבהמה בשעת השחיטה מותרים באכילה, ומציעה שני מקורות שונים לכך.

דף נלווה עובר שנמצא במעי אמו בשעת שחיטתה מותר באכילה ואינו טעון שחיטה בפני עצמו. אם יצא חלק מהעובר (איבר) מחוץ לרחם לפני שחיטת האם, אותו איבר אסור באכילה. אולם, אם האיבר הוחזר פנימה לפני שחיטת האם, מהו מעמדו? רב ורבי יוחנן נחלקו בדבר: רב סובר שהאיבר נותר באיסורו, ואילו רבי יוחנן פוסק שהוא מותר. הגמרא מקשה שלוש קושיות על שיטת רב – אחת ממשנתנו ושתיים ממקורות תנאיים אחרים – וכולן מיושבות בסופו של דבר באותו האופן. לעומת זאת, קושיה המועלית נגד שיטת רבי יוחנן נותרת ללא מענה.

הגמרא מפרטת את דרכי הדרש המשמשות להתרת שתיית מים מבורות, שיחין ומערות ללא חשש לשרצים שאין להם סנפיר וקשקשת. לגבי מים שבכלים, הברייתא מציינת כי ההיתר שלהם הוא מפורש במקור אחד ונלמד מכלל במקור אחר. גרסה אחת סוברת שההיתר לכלים המפורש הוא שנלמד מהפסוק המבהיר כי דגים בימים ובנחלים המותרים באכילה צריכים סנפיר וקשקשת (ויקרא יא, ט), וממילא בכלים הכל מותר. הגרסה השנייה הופכת זאת, וקובעת כי הפסוק המפורש הוא הפסוק השני (ויקרא יא, י-יא) האוסר דגים בימים ובנחלים שאין להם סנפיר וקשקשת. בהמשך עוברת הסוגיה לדון בשרצים שנוצרו מבריאה ספונטנית. בעוד ששרצים השורצים על הארץ אסורים מדאורייתא, שרצים הנוצרים בתוך כלים או בתוך מאכלים מוחרגים מאיסור זה, כל עוד לא שרצו על גבי הארץ. הגמרא מנסה להגדיר את הגבולות המדויקים של היתר זה.

הברייתא דבי רב והברייתא דבי רבי ישמעאל חולקות בשאלה האם חגב שראשו ארוך הוא כשר. מקור המחלוקת הוא בשימוש בכללי דרש שונים על הפסוק. בהמשך, הגמרא מקשה שתי קושיות על חלקים אחרים בברייתא של דבי רבי ישמעאל ומיישבת אותן. סימני הכשרות המובהקים של דגים הם סנפיר וקשקשת. דג שאין לו קשקשים בצעירותו אך עתיד לגדלם בהמשך, או דג שיש לו קשקשים אך הוא משיר אותם בעת יציאתו מן המים – כשר. מכיוון שכל דג שיש לו קשקשת בהכרח יש לו סנפיר, התורה ציינה סנפיר כדי להגדיל תורה ולהאדיר. הצורך בשני פסוקים נפרדים, אחד המתיר דגים עם סנפיר וקשקשת ואחד האוסר דגים בלי סנפיר וקשקשת, נועד לקבוע הן מצוות עשה והן מצוות לא תעשה. המילים "את זה תאכלו מכל אשר במים" שלכאורה מיותרות, מלמדות שמי ששותה מים מבורות, שיחין ומערות אינו צריך לחשוש מדגים שגדלו שם ואין להם סנפיר וקשקשת, שכן הם אינם כלולים באיסור.

מהם הסימנים של חגבים כשרים?

ניתן לקנות ביצים מאינו-יהודי אם המוכר מציין במפורש שהן הגיעו מעוף כשר מסוים. הגמרא מקשה מדוע אין להסתמך פשוט על סימני הכשרות הפיזיים של הביצים, שהם: היותן חדות מקצה אחד ועגולות מהקצה השני, וכאשר החלמון נמצא בפנים והחלבון מקיף אותו מבחוץ. הגמרא מסבירה שסימנים אלו אינם מוחלטים בפני עצמם, משום שישנם עופות טמאים (כגון העורב) שביציהם מחקות בדיוק את המאפיינים הללו. לגבי דם שנמצא בביצה, המעמד ההלכתי תלוי לחלוטין במיקומו: בהתאם למקום שבו נמצאה נקודת הדם, או שמסירים את הדם בלבד והביצה מותרת, או שהביצה כולה נאסרת באכילה. הגמרא מביאה שתי גרסאות אמוראיות חלוקות בנוגע לשאלה איזה מיקום (בחלמון או בחלבון) גורר את האיסור המחמיר על הביצה כולה. הגמרא מבררת מהו המקור המקראי לאיסור אכילת ביצי עופות טמאים, ולמדת זאת מתוך הכתוב "בת היענה" – שה"בת" המוזכרת בפסוק היא ביצתה של היענה.

דף נלווה הגמרא ממשיכה למנות מינים שונים של עופות, תוך זיהוי אילו מהם כשרים ואילו אסורים, ומביאה סימני עזר כדי לזכור את מעמדם. מובאת מחלוקת האם ישנם 23 או 24 מיני עופות טמאים בסך הכל; שתי הדעות מצריכות הסבר כיצד הגיעו למניין זה, בהתחשב בכך שברשימה בפרשת ויקרא מופיעים 20 עופות, ואילו בפרשת דברים מופיעים 21. בנוסף, נקבע כי ניתן לקנות ביצים מאינו-יהודי ולהניח שהן כשרות, בתנאי שהמוכר מציין במפורש מאיזה עוף הן הגיעו, ובתנאי שאותו עוף אכן ידוע ככשר.

ישנה מחלוקת בין רב נחמן לאמימר האם אפשר להכשיר עוף בעל סימן אחד אם אינו בקי בזיהוי של פרס ועזנייה. רב נחמן אינו מתיר, אך אמימר פוסק שכל עוף בעל סימן אחד מותר, ובלבד שאינו ידוע כדורס, שכן אין לחשוש לפרס ועזנייה מאחר שאינם מצויים באזור יישוב. בהמשך הסוגיה מוגדרים מאפייניהם של עופות ספציפיים, כגון הסנונית הלבנה (שנחלקו בה רבי אליעזר וחכמים) וכשרותם של עופות כגון ה'תסיל' לקורבנות הכשר בטרם התבגרותו כבן יונה, ופסול אם כבר הגיע לבגרות כתור. רב אסי מונה שמונה עופות שמעמדם נותר בספק ("שמונה ספקות") משום שקורקבנם אינו נקלף בקלות ביד אלא רק באמצעות סכין. מובאת שורת מסורות קצרות של האמוראים המזהים עופות שונים לאיסור או להיתר ונותנים סימנים כדי לזכור אילו מהם אסורים.

המשנה קובעת כי ארבעת סימני הכשרות של העוף אינם מפורשים בתורה, אלא נקבעו על ידי חכמים. הגמרא מקשה על קביעה זו מברייתא המציינת כי סימני העופות הטהורים נלמדים למעשה מתוך השוואת המאפיינים האנטומיים של כל עוף — ובמיוחד מתוך השוואה בין הנשר (העוף הטמא המובהק) לבין התור (הידוע כעוף כשר מתוקף השימוש בו להקרבה). אביי מיישב קושיא זו ומסביר כי ניתוח ההבדלים הפיזיים בין התור לנשר המובא בברייתא, הוא-הוא המתודולוגיה שבאמצעותה גיבשו חכמים את הסימנים הללו הלכה למעשה. רבי חייא מביא ברייתא לפיה עוף שיש לו אפילו סימן טהרה אחד בלבד הרי הוא כשר, שכן רק עוף הדומה לנשר — החסר את כל ארבעת הסימנים — נחשב לטמא מעיקרו, מלבד אותם עופות המנויים במפורש בתורה. הגמרא מקשה שניתן לטעון את ההפך הגמור: ללמוד מן התור שרק עוף בעל כל ארבעת סימני הטהרה ייחשב כשר. כיוון ששאר העופות הטמאים המנויים בתורה מחזיקים בסימן אחד, שניים או שלושה, הקושיא מיושבת בהסבר שאילו היה צורך בכל ארבעת הסימנים כדי להכשיר, לא היה לתורה כל צורך למנות את שאר כ"ג העופות הטמאים, שהרי היה זה מובן מאליו שהם טמאים. לאחר מכן הגמרא מעלה שורה של קושיות: מדוע לא נלמד את הכללים מן העופות הטמאים המנויים שיש להם שלושה סימנים, שניים או אחד? בכל פעם הגמרא משיבה בלוגיקה של יתור המקרא: אילו אותו מקרה היה משמש כבניין אב, לא היה צורך להביא בתורה מקרים אחרים של עופות בעלי פחות סימני כשרות. ההנחה של הקושיא האחרונה היא שפרס ועזנייה (עופות בעלי סימן כשרות אחד) יכלו לשמש כבניין אב אלמלא מקרה הנשר. אך הגמרא מקשה על כך, שהרי קבוע הכלל ש"שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים" (אינם יוצרים בניין אב). כיוון שיש כאן שני עופות בעלי אותן תכונות, כיצד ניתן היה להציע שהם יהוו בניין אב? התשובה הניתנת היא שמדובר בשני מקרים שונים, שכן אחד מהם הוא ייחודי לחלוטין בהיותו העוף היחיד מכל רשימת העופות הטמאים שמחזיק בסימן טהרה מסוים שאינו מצוי בכל השאר. לסיכום, בניין האב המנחה הוא הנשר (המייצג עוף שאין לו אף סימן טהרה), וממנו למדים שכל עוד יש לעוף אפילו סימן אחד – הוא כשר. אין אנו למדים מן התור; התור מוזכר בתורה אך ורק כדי להודיענו שהוא כשר להקרבה על גבי המזבח, ולא כדי לשמש כבניין אב לעופות כשרים.