הגמרא מבררת האם החובה לשחוט עופות היא מן התורה או מדרבנן. רבי יצחק בר פנחס פוסק שזהו דין מדרבנן בלבד. הגמרא מקשה שלוש קושיות על שיטתו, אך מיישבת אותן. הקושיא האחרונה מיושבת בכך שהגמרא מציינת שמדובר במחלוקת תנאים ומביאה את שתי הדעות בעניין.
אף על פי שבעוף די בשחיטת סימן אחד בלבד, הגמרא מבררת האם מדובר בכל סימן שהוא או שמא דווקא בוושט. רב נחמן ורב אדא בר אהבה חולקים בנקודה זו, והגמרא מקשה על שתי השיטות. בסופו של דבר, הגמרא מסיקה שניתן לשחוט כל אחד מהסימנים.
רבי יהודה מצריך לחתוך גם את הוורידים שבצוואר בשעת השחיטה. רב חסדא מסביר שדין זה נאמר דווקא בעופות, ומטרתו היא להוציא את הדם המרובה כדי שלא יבואו האנשים לאכול דם, אך אין זה חלק מעצם חובת השחיטה. הגמרא מקשה שלוש קושיות על הסבר זה, אך הן מיושבות.
אם נשחט בדיוק חצי מהסימן, הגמרא דנה כיצד להחשיב זאת: האם אומרים שמאחר שרובו אינו שאינו-שחוט השחיטה כשרה, או שמא אומרים שמאחר שלא נשחט רובו השחיטה פסולה? רב ורב כהנא חולקים בזה, והגמרא פותחת בהעלאת קושיות על שיטת רב הסובר שחצי נחשב כרוב.