הגמרא ממשיכה בדיון האם השחיטה פועלת מתחילתה ועד סופה (ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף), או שמא היא נחשבת רק בסופה (אינה לשחיטה אלא בסוף). שתי קושיות נוספות מועלות נגד הסברה האחרונה ומיושבות.
ישנה מחלוקת האם השחיטה צריכה להיעשות בחיתוך אחד רציף (שחיטה מפורעת) או שהיא יכולה להיעשות בשניים או שלושה מקומות שונים לאורך הצוואר. הגמרא מעלה שתי קושיות נגד אלו המצריכים שחיטה מפורעת, והקושיות הללו מיושבות.
רב יהודה מביא בשם רב פסק דין בעניין "חלדה", שהוא פסול שחיטה כאשר הסכין מוחבאת תחת הסימנים. הגמרא מנסה לבחון מה הוא מוסיף שלא נאמר כבר במשנה בחולין לב ע"א.
חלקו השני של מאמרו של רב קבע שאם הסכין נמצאת תחת העור, השחיטה כשרה. אבל בבית מדרשו של רב אמרו שלא ידוע אם הוא התיר תחת העור. אמירה זו של חכמי בית מדרשו הובילה לכמה שאלות קשורות שנותרו ללא הכרעה (תיקו), כגון החבאת הסכין תחת מטלית, תחת צמר מסובך, או הסתרתה רק במיעוט הסימנים של החיתוך.
משנה קובעת כי שחיטת שני ראשים כאחד או שני בני אדם האוחזים בסכין אחת ושוחטים – שניהם כשרים. מנגד, התזת הראש לחלוטין במכה אחת ישרה כלפי מטה פסולה משום דריסה. המשנה מסייגת זאת: אם האדם בפועל הוליך והביא את הסכין, אך הראש נחתך כבר בתנועה לכיוון אחד בלבד (הוליך ולא הביא), השחיטה כשרה בתנאי שהסכין הייתה ארוכה מספיק. אם שחט בהולכה והבאה, אפילו אם הלהב ממש קטן, הבשר כשר.
שני מקורות מובאים כדי לתמוך בצורך בהולכה והבאה של הסכין בזמן השחיטה.