הברייתא ממשיכה בניתוח הדינים הייחודיים של כלי חרס. באמצעות סדרה של קל וחומר, חכמים מראים כיצד הפסוקים מגבילים את האופן שבו כלים אלו מקבלים טומאה או מגינים מפניה. הפסוקים מלמדים כי כלי חרס מקבל טומאה רק מאווירו ולא מגבו, ומצד שני, שאר כלים אינם מקבלים טומאה מאווירם אך מקבלים טומאה מגבם.

המשנה קובעת כלל נוסף של דינים הפוכים: מצב המטהר בכלי עץ מטמא בכלי מתכות, ולהפך. ברייתא מבהירה כי גולמי כלי עץ טמאים בעוד שפשוטי כלי עץ טהורים. במתכת הדין הפוך: גולמי כלי מתכות טהורים ופשוטי כלי מתכות טמאים. כמו כן, חסרון של חלקים כמו אזניים או בסיס משפיע באופן שונה על חומרים אלו. הגמרא מביאה מחלוקת בין רבי יוחנן לרב נחמן בטעם הדבר – האם משום שהכלים עשויים לכבוד, או משום שדמיהם יקרים ולכן אין מלאכתם נגמרת כל עוד חסר בהם פרט כלשהו. ישנה נפקא מינה בין שתי דעות אלו לגבי כלי עצם. בהמשך מובא המקור מהכתוב לכך שכלי עצם מקבלים טומאה.

המשנה מציעה דינים מנוגדים לגבי חובת מעשרות בשקדים מרים ומתוקים. ברייתא מסבירה כי שקדים מרים חייבים במעשר רק כשהם קטנים, שכן כשהם גדולים אינם ראויים לאכילה, ואילו שקדים מתוקים חייבים רק כשהם גדולים. רבי ישמעאל ברבי יוסי מביא שיטה הסוברת שזה וזה לפטור או שזה וזה לחיוב. הגמרא מיישבת את השיטה הסוברת שזה וזה לחיוב בכך שניתן להמתיק שקדים מרים גדולים על ידי קלייה באש.

המשנה מפרטת את השינוי במעמדו ההלכתי של התמד (מים שנתנו על חרצנים). לפני שהחמיץ, אין לו דין יין ואינו נלקח בכסף מעשר שני, אך הוא פוסל את המקווה בשלושה לוגים. משהחמיץ, דינו כיין והוא נלקח בכסף מעשר ואינו פוסל את המקווה. המשנה מביאה גם דין מנוגד לגבי אחים שותפים בירושה, המאזן בין חובתם בקלבון לבין חובתם במעשר בהמה. הגמרא מבררת כשיטת איזה תנא נשנתה משנה זו בעניין תמד, שכן על פניו היא אינה תואמת אף שיטה המופיעה במשנה במסכת מעשרות (פרק ה', משנה ו').