המשנה קובעת כי דין שחיטת פרה אדומה אינו כדין עריפת עגלה ערופה, וכן להפך. ברייתא מביאה מקור לכך שאין לערוף את הפרה האדומה ואין לשחוט את העגלה הערופה. שני הדינים נלמדים מפסוקים המופיעים בפרשת עגלה ערופה.
המשנה מוסיפה כי בעוד שכהנים בעלי מומין פסולים לעבודה, לויים בעלי מומין כשרים לעבודתם. לעומת זאת, בעוד שעבודת הלויים מוגבלת לטווח גילאים מסוים, כהנים כשרים לעבוד במקדש בכל גיל. ברייתא מביאה מקור לכך ששני הכללים הללו בלעדיים לכל קבוצה מתוך הפסוק בבמדבר ח:כד. הגבלת הגיל של הלויים נגעה רק לזמן נשיאת המשכן במדבר; אך לשירה אין הגבלת גיל, כל עוד הלוי מסוגל לשיר כראוי.
בנוגע להגבלת הגיל של הלויים, קיימת סתירה בין שני פסוקים, שכן פסוק אחד קובע שהגיל הצעיר ביותר לעבודה הוא שלושים, ואילו פסוק אחר אומר עשרים וחמש. הגמרא מיישבת זאת בחילוק שלבים: בגיל עשרים וחמש הלוי נכנס ללמוד ולהתלמד, ובגיל שלושים הוא מתחיל לעבוד בפועל.
למרות שהמשנה קבעה שאין הגבלה בגיל לכהנים כמו ללויים, ברייתא מביאה מחלוקת לגבי הגיל המינימלי שבו כהנים רשאים להתחיל לעבוד במקדש – או משעה שהגיעו לכלל גדלות (הבאת שתי שערות) או מגיל עשרים. גיל המקסימום לעבודתם הוא כאשר הם מגיעים לזקנה, דבר שרבי אילא בשם רבי חנינא מגדיר כזמן שבו האדם מתחיל לרתת.
רב חסדא מסביר את המקור למחלוקת בעניין גיל המינימום – הבדל בקריאת פסוק מעזרא ג:ח. בהמשך, מובאים שני הסברים האם דרישתו של רבי לגיל מינימום של עשרים היא תקנה מדרבנן, או שמא היא הונהגה משום שהכהנים המבוגרים לא חשו בנוח מכך שצעירים יעבדו במקדש.
אופן קבלת הטומאה בכלי חרס אינו כאופן קבלת הטומאה בשאר כלים. ברייתא מפרטת את ההבדלים ומהיכן הדברים נלמדים בפסוקים.