הגמרא מבררת כשיטת איזה תנא נשנתה המשנה בעניין תמד. רב נחמן בשם רבה בר אבוה מסביר שהמחלוקת במשנה במעשרות בין רבי יהודה לחכמים היא לאחר שהחמיץ, ולכן המשנה יכולה להתאים לשיטת רבי יהודה. רב נחמן אמר בשם רבה בר אבוה שאם אדם קנה תמד בכסף מעשר שני לפני שהחמיץ, ולבסוף החמיץ, דנים בו כיין. דבריו מהויים קושי למשנתינו שלא העלתה אופציה כזו. רבה מקים את המשנה במקרה שברור שלא יחמי בהמשך, ורבא מציע שהמשנה היא כשיטת רבי יוחנן בן נורי, הסובר שהכל הולך אחר המראה (חזותא) בשעת המכר.
רבי אלעזר חולק על הבנת רב נחמן בשם רבה בר אבוה במשנה במעשרות וסובר שהמחלוקת היא כשלא החמיץ, אבל כשהחמיץ, הכל מודים שנחשב כיין.
ברייתא מביאה את דיני טהרת תמד על ידי השקה במים. רבא מגביל את הדין ומסביר שזה נאמר רק כשהמים של התמד היו טהורים מתחילתם ונטמאו לאחר שהיה תמד, אבל אם היו טמאים מעיקרא לא. אבל רב אשי דוחה את דבריו וטוען שאין שום היגיון להבחין בין המקרים.
המשנה קובעת שכל מקום שיש מכר (קטנה), אין קנס (שדינו תקף רק בנערה), וכל מקום שיש קנס, אין מכר. רב יהודה בשם רב מסביר שזו שיטת רבי מאיר, אבל חכמים אומרים שיש קנס גם לקטנה.
משנה קובעת שכל מקום שיש מיאון (קטנה), אין חליצה (נערה), וכל מקום שיש חליצה, אין מיאון. רב יהודה בשם רב אומר שגם זו שיטת רבי מאיר, אבל חכמים אומרים שיש מיאון גם לנערה.
משנה קובעת שכל מקום שיש תקיעה, אין הבדלה, וכל מקום שיש הבדלה, אין תקיעה. יום טוב שחל להיות בערב שבת – תוקעים ולא מבדילים, ובמוצאי שבת – מבדילים ולא תוקעים. חכמים ורבי דוסא חולקים לגבי הנוסח המדויק של ההבדלה.