ברייתא קובעת את ההלכות בנוגע למחט שנמצאה בעובי בית הכוסות, ופוסקת כי חדירה מצד אחד בלבד כשרה, בעוד שניקוב מלא של הדופן הופך את הבהמה לטרפה. נוכחות של קורט דם או גלד קובעת אם הפציעה התרחשה לפני השחיטה.

ריסוק איברים הנגרם כתוצאה מנפילות נחשב לטרפה על פי המשנה. רב הונא פוסק כי בהמה שהושארה למעלה (על הגג) ונמצאה לאחר מכן למטה, אינה בחזקת סובלת מריסוק איברים – עיקרון שהגמרא מיישמת במקרה מעשה שאירע בגדי של רבינא. בהתייחס לכבשה שרגליה האחוריות נגררות, רב יימר ורבינא דנים האם הסיבה לכך היא שיגרונא (התכווצות שרירים) או שמא חוט השדרה נפסק. רב הונא, רב מנשה ורב מוסיפים ומגדירים אילו חבטות ספציפיות – כגון אילים (זכרים) המנגחים זה את זה, כבשים שנגנבו בידי גנבים, או מכות ישירות ממקל – מעוררות חשש לריסוק אברים.

רב נחמן פוסק כי בית הרחם מגן על העובר מפני ריסוק איברים במהלך הלידה, ושלושה מקורות מובאים בניסיון להוכיח את פסיקתו, אך כל ההוכחות נדחות. בהמות הנופלות בבית המטבחיים אינן חשודות בריסוק איברים. הגמרא מפרטת את הסימנים הגופניים המעידים על החלמתה של בהמה שנפלה, וקובעת מתי נדרשת תקופת המתנה של מעת לעת (עשרים וארבע שעות) ומתי נדרשת בדיקה פנימית של בית החלל.

שמואל מתייחס לעוף שנחבט על פני המים, ופוסק שהוא כשר אם שחה מלוא קומתו. הגמרא בוחנת משטחי חבטה שונים – כולל בגדים, רשתות, אפר מנופה ועיבודים שונים של פשתן – כדי לקבוע האם המרקם והצפיפות הספציפיים שלהם בולמים את הנפילה או שמא גורמים למצב של טרפה.