מהם הסימנים של חגבים כשרים?

ניתן לקנות ביצים מאינו-יהודי אם המוכר מציין במפורש שהן הגיעו מעוף כשר מסוים. הגמרא מקשה מדוע אין להסתמך פשוט על סימני הכשרות הפיזיים של הביצים, שהם: היותן חדות מקצה אחד ועגולות מהקצה השני, וכאשר החלמון נמצא בפנים והחלבון מקיף אותו מבחוץ. הגמרא מסבירה שסימנים אלו אינם מוחלטים בפני עצמם, משום שישנם עופות טמאים (כגון העורב) שביציהם מחקות בדיוק את המאפיינים הללו. לגבי דם שנמצא בביצה, המעמד ההלכתי תלוי לחלוטין במיקומו: בהתאם למקום שבו נמצאה נקודת הדם, או שמסירים את הדם בלבד והביצה מותרת, או שהביצה כולה נאסרת באכילה. הגמרא מביאה שתי גרסאות אמוראיות חלוקות בנוגע לשאלה איזה מיקום (בחלמון או בחלבון) גורר את האיסור המחמיר על הביצה כולה. הגמרא מבררת מהו המקור המקראי לאיסור אכילת ביצי עופות טמאים, ולמדת זאת מתוך הכתוב "בת היענה" – שה"בת" המוזכרת בפסוק היא ביצתה של היענה.

דף נלווה הגמרא ממשיכה למנות מינים שונים של עופות, תוך זיהוי אילו מהם כשרים ואילו אסורים, ומביאה סימני עזר כדי לזכור את מעמדם. מובאת מחלוקת האם ישנם 23 או 24 מיני עופות טמאים בסך הכל; שתי הדעות מצריכות הסבר כיצד הגיעו למניין זה, בהתחשב בכך שברשימה בפרשת ויקרא מופיעים 20 עופות, ואילו בפרשת דברים מופיעים 21. בנוסף, נקבע כי ניתן לקנות ביצים מאינו-יהודי ולהניח שהן כשרות, בתנאי שהמוכר מציין במפורש מאיזה עוף הן הגיעו, ובתנאי שאותו עוף אכן ידוע ככשר.

ישנה מחלוקת בין רב נחמן לאמימר האם אפשר להכשיר עוף בעל סימן אחד אם אינו בקי בזיהוי של פרס ועזנייה. רב נחמן אינו מתיר, אך אמימר פוסק שכל עוף בעל סימן אחד מותר, ובלבד שאינו ידוע כדורס, שכן אין לחשוש לפרס ועזנייה מאחר שאינם מצויים באזור יישוב. בהמשך הסוגיה מוגדרים מאפייניהם של עופות ספציפיים, כגון הסנונית הלבנה (שנחלקו בה רבי אליעזר וחכמים) וכשרותם של עופות כגון ה'תסיל' לקורבנות הכשר בטרם התבגרותו כבן יונה, ופסול אם כבר הגיע לבגרות כתור. רב אסי מונה שמונה עופות שמעמדם נותר בספק ("שמונה ספקות") משום שקורקבנם אינו נקלף בקלות ביד אלא רק באמצעות סכין. מובאת שורת מסורות קצרות של האמוראים המזהים עופות שונים לאיסור או להיתר ונותנים סימנים כדי לזכור אילו מהם אסורים.

המשנה קובעת כי ארבעת סימני הכשרות של העוף אינם מפורשים בתורה, אלא נקבעו על ידי חכמים. הגמרא מקשה על קביעה זו מברייתא המציינת כי סימני העופות הטהורים נלמדים למעשה מתוך השוואת המאפיינים האנטומיים של כל עוף — ובמיוחד מתוך השוואה בין הנשר (העוף הטמא המובהק) לבין התור (הידוע כעוף כשר מתוקף השימוש בו להקרבה). אביי מיישב קושיא זו ומסביר כי ניתוח ההבדלים הפיזיים בין התור לנשר המובא בברייתא, הוא-הוא המתודולוגיה שבאמצעותה גיבשו חכמים את הסימנים הללו הלכה למעשה. רבי חייא מביא ברייתא לפיה עוף שיש לו אפילו סימן טהרה אחד בלבד הרי הוא כשר, שכן רק עוף הדומה לנשר — החסר את כל ארבעת הסימנים — נחשב לטמא מעיקרו, מלבד אותם עופות המנויים במפורש בתורה. הגמרא מקשה שניתן לטעון את ההפך הגמור: ללמוד מן התור שרק עוף בעל כל ארבעת סימני הטהרה ייחשב כשר. כיוון ששאר העופות הטמאים המנויים בתורה מחזיקים בסימן אחד, שניים או שלושה, הקושיא מיושבת בהסבר שאילו היה צורך בכל ארבעת הסימנים כדי להכשיר, לא היה לתורה כל צורך למנות את שאר כ"ג העופות הטמאים, שהרי היה זה מובן מאליו שהם טמאים. לאחר מכן הגמרא מעלה שורה של קושיות: מדוע לא נלמד את הכללים מן העופות הטמאים המנויים שיש להם שלושה סימנים, שניים או אחד? בכל פעם הגמרא משיבה בלוגיקה של יתור המקרא: אילו אותו מקרה היה משמש כבניין אב, לא היה צורך להביא בתורה מקרים אחרים של עופות בעלי פחות סימני כשרות. ההנחה של הקושיא האחרונה היא שפרס ועזנייה (עופות בעלי סימן כשרות אחד) יכלו לשמש כבניין אב אלמלא מקרה הנשר. אך הגמרא מקשה על כך, שהרי קבוע הכלל ש"שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים" (אינם יוצרים בניין אב). כיוון שיש כאן שני עופות בעלי אותן תכונות, כיצד ניתן היה להציע שהם יהוו בניין אב? התשובה הניתנת היא שמדובר בשני מקרים שונים, שכן אחד מהם הוא ייחודי לחלוטין בהיותו העוף היחיד מכל רשימת העופות הטמאים שמחזיק בסימן טהרה מסוים שאינו מצוי בכל השאר. לסיכום, בניין האב המנחה הוא הנשר (המייצג עוף שאין לו אף סימן טהרה), וממנו למדים שכל עוד יש לעוף אפילו סימן אחד – הוא כשר. אין אנו למדים מן התור; התור מוזכר בתורה אך ורק כדי להודיענו שהוא כשר להקרבה על גבי המזבח, ולא כדי לשמש כבניין אב לעופות כשרים.

הגמרא מביאה סדרת ויכוחים תיאולוגיים בין רבי יהושע בן חנניה לקיסר הרומי, הממחישים את נשגבותו של האל דרך חוסר יכולתו של האדם להביט ישירות בשמש או לכלכל את צבאות הטבע המשרתים את הבורא. דיון דומה עם בת הקיסר, שלעגה בהשגחת הקב"ה בעולם, מוביל לעונש צרעת שהוטל עליה, ומדגיש את העיקרון שהקדוש ברוך הוא מעניק מתנות אך אינו נוטלן חזרה. רב יהודה מגדיר אמות מידות של שור וחמור המשפיעות על דיני מקח וממכר, וקובע כי השור שהקריב אדם הראשון היה בעל קרן אחת בלבד במצחו, וכי קרניו קדמו לפרסותיו בבריאה. קדימות מבנית זו מסייעת לשיטת רבי יהושע בן לוי, לפיה כל מעשה בראשית נבראו בקומתם, בדעתם ובצביונם המלא. כמו כן, רבי חנינא בר פפא דורש כי שר העולם שיבח את הדשאים כאשר דרשו קל וחומר ויצא למינו (בלי כלאים) באופן יזום, העולה מבראשית א:יא-יב. הדיון עובר לניתוחו של רבי שמעון בן פזי המיישב את הסתירה המקראית בנוגע לבריאת המאורות, ומפרט את טענת הירח על כך שאין שני מלכים משתמשים בכתר אחד, אשר גררה את הצו האלוהי למעט את עצמה. כדי לפייס את הירח, העניק לה הבורא ממשלה ביום ובלילה, קשר את תולדותיה במניין הימים והשנים של ישראל ובשמותיהם של צדיקים, ולבסוף, אף קבע את שעיר ראש חודש ככפרה לקב"ה על מיעוטה. רב אסי מיישב סתירה בבריאה בנוגע להוצאת הדשאים, ומסביר כי הדשא נותר חבויה בפתח הקרקע עד שתפילתו של אדם הראשון הורידה גשמים והצמיחה אותם, דבר המלמד על תאוותו של הקב"ה לתפילתם של צדיקים. רב חנן בר רבא מזהה את ה"שסועה" כבריה ייחודית בעלת שני גבים ושתי שדראות, ידיעה בלעדית של משה רבנו המשמשת הוכחה שתורה מן השמים. הגמרא מנתחת שורה של פסוקים הנראים לכאורה מיותרים, כאשר ריש לקיש מדגיש כי הם מהווים את גופי התורה עצמה; כך למשל, תיאור החלפת העמים בארץ פלשתים ובארץ מואב על ידי כיבושי ביניים נועד להתיר את כיבוש הארץ על ידי בני ישראל מבלי להפר שבועות קדומות או צווים אלוקיים.

רב יהודה דן בסכנות הבריאותיות הכרוכות באכילת חילתית, בפרט כשהיא נצרכת על קיבה ריקה, ורב יוסף מוסיף לרשימה מאכלים נוספים המסוכנים על קיבה ריקה. בעניין הלכות טרפות, הגמרא מציינת כי רב התיר בתחילה בהמה שרגלייה נקטעו, לאחר שבדק ומצא כי צומת הגידים נותרה שלמה. אולם, שמואל הזהיר אותו כי יייתכן שהקטיעה נגרמה כתוצאה מנשיכת נחש, דבר הפוסל את הבהמה משום סכנת נפשות. שמואל הציע שיטת בדיקה ייחודית כדי לברר האם מדובר בארס נחש; הבדיקה בוצעה, ובסופו של דבר הוכח שאכן מדובר היה בנשיכת נחש ובכך שמאול הציל את חיי רב. המשנה מונה את סימני הטהרה של בהמות, עופות, חגבים ודגים. בהמה טהורה נדרשת להיות מפרסת פרסה, שסועה שסע ומעלת גרה. בעוד שסימני העוף הטהור אינם מפורשים בתורה, חכמים קבעו לו ארבעה סימנים: עוף שאינו דורס, ושיש לו אצבע יתירה, זפק, וקורקבן שקל לקלפו. רבי אלעזר ברבי צדוק מוסיף סימן התנהגותי, לפיו עוף החולק את אצבעותיו בשווה בשעה שהוא עומד על חבל - הרי זה סימן מובהק לכך שהוא עוף טמא. בדגים, הסימנים הנדרשים הם סנפיר וקשקשת, תוך שיש מחלוקת האם נדרשים שני קשקשים או שמא די בקשקש אחד בלבד. חגבים טהורים מצריכים ארבעה סימנים: ארבע רגליים, ארבע כנפיים, כרעיים לניתור (קרסוליים), וכנפיים המכסות את רוב גופם. ברייתא מציינת כי כל בהמה שמעלת גרה אין לה שיניים קדמיות בלסתה העליונה. לאחר העלאת שורה של קושיות על כלל זה, הגמרא מבהירה כי כוונת הברייתא היא שהעדר שיניים עליונות מהווה סימן מובהק לכך שהבהמה מעלת גרה וכשירה, למעט גמל (ובמיוחד גמל צעיר) שאין לו שיניים עליונות קדמיות ואף על פי כן אינו כשר. סימן זה נחוץ למעשה במקרה שבו נמצאה בהמה  שפרסותיה נקטעו, ולא ניתן לעמוד על כשרותה בדרך אחרת. כדי להבחין בין בהמה לחיה - אבחנה קריטית לעניין איסור חלב, החל רק בבהמה - קובעת הברייתא כי סימני החיה הם קרניים ופרסות סדוקות. נחלקו חכמים האם די בקרניים בלבד כסימן מובהק או שמא יש צורך לבדוק אם קיימים שניהם. כדי ליישב את מקרה העז ועוד בהמות המחזיקים בשני סימנים אלו ואף על פי כן מוגדרים כבהמות, מסבירה הגמרא כי קרני החיה נדרשות להיות מפוצלות, או לחלופין כרוכות, חרוקות ועגולות. הברייתא מוסיפה כי בעל חיים בעל קרן אחת, המכונה "קרש", נחשב אף הוא לחיה. קביעה זו מובילה לדיון בבעלי חיים פלאיים - הקרש והטיגריס. הגמרא מביאה מעשה בקיסר רומאי שביקש מרבי יהושע בן חנניה להראות לו את הטיגריס; אולם, עוצמתו של הטורף הייתה כה רבה והוא חולל הרס ואימה עוד בטרם התקרב לקיסר, עד שהקיסר המבוהל התחנן בפני רבי יהושע שיחזיר אותו למקומו.

קיימות מסורות סותרות בנוגע לפסקו של רב במקרה של נקע בעצם הירך בעוף. בסופו של דבר, מהסוגיה עולה כי רב הכשיר עוף זה, למעט במקומות שבהם המנהג הרווח היה לאסור אותו. עם זאת, הגמרא מביאה מעשה המבהיר כי המנהג המקובל ברוב הקהילות היה אכן לאסור מקרה זה; כתוצאה מכך, נקבעה ההלכה למעשה להחמיר כפי המנהג המקובל. רב הונא מציע הגדרה לפיה בהמה נחשבת לטרפה אם אינה מסוגלת לחיות יותר משנים עשר חודשים. סתירה מועלת נגד הגדרה זו מברייתא המביאה שלוש דעות שונות לגבי מה שמגדיר את הבהמה כטרפה, כאשר אף אחת מהן אינה תואמת את שיטתו של רב הונא. קושיא זו מיושבת בהסבר כי רב הונא סובר כתנא אחר, כפי שעולה מברייתא אחרת המציינת כי יש להמתין לאורך חודשי החורף כדי לראות אם הבהמה מסוגלת להתרפא מחוליה.

המשנה מונה את כל המומים הפוסלים את העוף כטרפה, וכן את המומים המשאירים אותו בכשרותו. אם חולדה תקפה עוף במקום שבו קרום המוח עלול היה להינקב, העוף נחשב לטרפה. עם זאת, קיימות בדיקות שונות שניתן לבצע כדי לברר אם הקרום אכן ניקב, והגמרא מציעה שיטות אבחון שונות לשם כך. לעומת זאת, בעופות המים, גולגולת שנשברה יוצרת חזקה מוחלטת שקרום המוח ניקב, ומשום כך שום בדיקה לא תועיל להכשירם. אם עוף נשרף באש, הגמרא מתווה דרכים לקבוע האם איבריו הפנימיים נפגעו באופן העושה אותו טרפה. הליך אבחנתי זה מבוסס על בדיקת שינוי במראה הצבע של האיברים - מאדום לירוק, או מירוק לאדום, הכל לפי האיבר הפנימי הנבדק. בעקבות רשימת סימני הכשרות בעוף שאינם פוסלים אותו כטרפה, האמוראים מציבים סייגים והגבלות מסוימים המצמצמים את היקפם של המקרים המותרים הללו.