הגמרא דנה באילו חומרי הגנה אחרים עשוי עוף ליפול אשר ירככו את חבטתו ביעילות וימנעו ממנו מלהיעשות טרפה. בהקשר זה, אם כנפי העוף נדבקו זו לזו או לגופו, מתעוררת מחלוקת האם העוף ייעשה טרפה בעקבות נפילתו, מכיוון שיכולתו לבלום את הנפילה נפגעה. שתי דעות מובאות בנוגע להיקפה של מחלוקת זו - ובמפורש, האם הוויכוח חל במקרה שבו רק כנף אחת נדבקה או שמא הוא מוגבל למקרה שבו נדבקו שתי הכנפיים.

המשנה פוסקת שאם רוב צלעותיה של הבהמה נשברו, הרי היא טרפה. אף שישנן עשרים ושש צלעות בסך הכל, שלוש עשרה בכל צד, שתיים מהן אינן נכללות במניין ההלכתי; משום כך, הרוב מוגדר כשתים עשרה צלעות, אשר יכולות להיות מורכבות משש צלעות בכל צד או מכל שילוב אחר המגיע לסך של שתים עשרה. רב פוסק כי אפילו צלע אחת שנעקרה יחד עם החוליה שלה פוסלת את הבהמה כטרפה. רב אסי ורב כהנא שאלו לאחר מכן את רב לגבי מקרה שבו שתי צלעות המקבילות זו לזו נעקרו לחלוטין בעוד החוליה נותרה שלמה, ועל כך השיב רב שהבהמה נחשבת לנבלה מכיוון שהיא בהכרח נחתכה לשניים. מספר קושיות מועלות נגד תשובה זו לאור מימרתו הקודמת של רב עצמו, תוך תהייה מדוע בכלל שאלו על שתי צלעות אם רב כבר סבר שאפילו צלע אחת שנעקרה פוסלת כטרפה. בסופו של דבר, הגמרא מיישבת זאת על ידי פירוש מחודש של פרטי שאלתם והסבר כי הם לא היו מודעים לפסקו המחמיר המקורי של רב כאשר שאלו אותו.

שלושה מתוך שבעת המקרים הנוספים של טרפות שהובאו על ידי האמוראים (שב שמעתתא) נאמרו על ידי שמואל והם הובאו כאן משום שאחד מהם נוגע ישירות לצלעות שנעקרו. הגמרא דנה בכל אחד מהם.

המקרה הבא במשנה עובר לעסוק בתקיפה של חיה דורסת המטילה ארס (דריסה), היוצרת מצב של טרפה. בתחילה, מובאת מימרא של רב הקובעת כי חתול אינו מטיל ארס שיש בו כדי לעשות את הבהמה טרפה, דבר המניע את הגמרא לתהות מדוע לא ניתן היה לדייק דין זה ישירות מלשון המשנה עצמה. רב חסדא פוסק כי חתול ונמייה כן מטילים ארס המסוגל להרוג גדי קטן או טלה צעיר. ברייתא סותרת מובאת כנגד שיטה זו, והסתירה מיושבת בסופו של דבר בשני אופנים אפשריים.