רב נחמן מזהה שני סוגי חלב (שומן) על גבי הקיבה: "בר חימצא", המסוגל לסתום נקב ביעילות, ו"חימצא", שאינו מסוגל לכך. כדי לברר איזה שומן ספציפי הוא ה"בר חימצא", הגמרא מצטטת מימרא אחרת של רב נחמן העוסקת במחלוקת הלכתית בין חכמי ארץ ישראל לחכמי בבל.
רבן שמעון בן גמליאל פוסק שאם ריר פנימי סותם נקב במעיים, הבהמה אינה טרפה. רבי יוחנן מצוטט כמי שפסק כרבן שמעון בן גמליאל בנושא זה וכן בנושא אחר שאינו קשור אליו בהלכות אבלות - לפיו אם אבל חוזר לביתו לקראת סוף השבעה (ולא ידע עד אז על מות קרובו), הוא רשאי לסיים את ימי אבלותו יחד עם שאר בני המשפחה, ובלבד שלא היה במקום רחוק בזמן הפטירה. בעקבות כך מתנהל דיון האם ההלכה נקבעה כרבן שמעון בן גמליאל באחד מן המקרים הללו או בשניהם.
כדי לקבוע האם נקב נוצר לפני השחיטה או לאחריה, ניתן לבצע בדיקה מעשית על ידי יצירת נקב דומה לאחר השחיטה והשוואת תגובת הרקמות. חכמים שונים מציינים כי שיטת בדיקה זו ישימה במעיים, בריאה ובקנה; עם זאת, יש שמגבילים בדרכים מסויימות בדיקה זו.
המשנה מבחינה בין הדינים של הכרס הפנימית, שבה נקב בכל גודל שהוא פוסל את הבהמה כטרפה, לבין הכרס החיצונה, שבה נדרש קרע ברובה כדי לפסול אותה. הגמרא מציגה שבעה פירושים שונים כדי להגדיר במדויק איזה חלק אנטומי נחשב לכרס הפנימית.
דעתו החולקת של רבי יהודה בנוגע לכרס החיצונה מוסברת ככזו לפיה נקב בשיעור טפח או ברובה פוסל את הבהמה כטרפה.