הגמרא מבררת את ההבדל ההלכתי בין מקרה שבו נמצאה מחט בעובי הדופן של בית הכוסות לבין מקרה שבו היא נמצאה בכבד. בכבד, הכיוון אליו פונה המחט מהווה אינדיקציה למסלול אותו עברה, דבר המאפשר לחכמים לקבוע האם היא גרמה לניקוב הפוסל את הבהמה. לעומת זאת, בבית הכוסות כיוון המחט אינו מכריע, שכן תנועת המזון שבתוך הקיבה עלולה הייתה לדחוף אותה לעובי בית הכוסות.
במקרים שבהם נמצא נקב, לעיתים קיים ספק האם הנקב נוצר לפני השחיטה או לאחריה. חכמים חלוקים בדעותיהם האם ניתן להניח שהנקב קרה לאחר השחיטה ובכך להכשיר את הבהמה.
רבי ישמעאל ורבי עקיבא נחלקו בשני נושאים: האם חלבים על גבי הקיבה מותרים או אסורים באכילה, וכיצד יש לפרש את המילים בברכת כהנים "ואני אברכם" – האם הכוונה היא שהקדוש ברוך הוא יברך את הכהנים או את עם ישראל.
הגמרא מגדירה אילו שומנים פנימיים בבהמה נחשבים דבוקים מספיק כדי לשמש כסתימה יעילה לנקב ובכך למנוע את פסילתה כטרפה. בהקשר זה, חכמים בוחנים האם ניתן להקל על סמך העיקרון ההלכתי לפיו "התורה חסה על ממונם של ישראל".