התרת נדרים, וברכת כ"ק אד"ש אחרי התרת נדרים ואחרי קבלת הפ"נ כללי, יום ו', כ"ט אלול ה'תשמ"ט, ערב ש"ק ר"ה ה'תש"נ.

) יה"ר שבקרוב ממש נזכה לביאת המשיח ונקיים מצות תק"ש גם בר"ה שחל בשבת – גם במדינה. והרי אפי' בזמה"ז היו ב"ד שתקעו שופר גם בר"ה שחל בשבת. ובשאר המקומות פועלים זאת ע"י אמירת פסוקי שופרות שבתורה. וכן מובן מלשון המשנה "יו"ט שר"ה שח"ל בשבת במקדש היו תוקעין" (ולכאו' הו"ל להדגיש החידוש – שבמדינה לא היו תוקעין? אלא) שזה ש"במקדש היו תוקעין" פעל גם על ה"מדינה" שלא תוקעין בפועל אבל אומרים פסוקי שופרות. ויה"ר שנזכה גם לתק"ש בפועל ביום זה. א' הטעמים שאין תוקעין בשופר בערב ר"ה הוא כדי לחלק בין תק"ש דחודש אלול שמדרבנן, לתק"ש דר"ה שמדאורייתא, ולפי"ז למה אין תוקעין בערב ר"ה שחל בשבת?! אלא שאם יתקעו בשופר מחר בער"ה ואח"ז יבוא משיח ונלך "עם ענני שמיא" לארצנו הק' ונשמע תק"ש מ"תוקע" האמיתיביו"ט של ר"ה שחל בשבת, לא יהא הפסק בין ב' סוגי תק"ש הנ"ל! ויה"ר שע"י העסק ב"תורת" ביהמ"ק ותק"ש בו, נזכה גם לתק"ש בפשטות בר"ה זה שחל בשבת! 2) עה"פ "וכפר אדמתו עמו" [בסיום חמישי דפ' האזינו] מפרש"י, בפשש"מ, "כשעמו מתנחם ארצו מתנחמת, וכה"א רצית ה' ארצך, במה רצית ארצך, שבת שבות יעקב" – גאולה האמיתית והשלימה. ועושה זאת באופן של "וכפר" – לשון "ריצוי ופיוס". וזהו מפני "כי אנו אמך ואתה אלקינו" ולכן עושה כל הענינים בסבר פנים יפות. ויה"ר שנצא מהשנה מתוך שמחה: "כי בשמחה תצאו וגו'"! ב' חלקים משיחת יום ה' פ' האזינו, אור לכ"ט אלול ה'תשל"ט

התחלת שישי דפ' האזינו הוא "אם אשא אל שמים ידי [בשבועה. רש"י] ואמרתי חי אנכי לעולם, אם שנתי ברק חרבי וגו'", ובסיום השיעור "וכפר אדמתו עמו". וצ"ל: 1) מהו הצורך ב"שבועה", ועוד מוסיף "ואמרתי חי אנכי לעולם", ה"ז תביעה צודקת?! והביאור: הדיוק בזה הוא שהענין ד"חי אנכי" יומשך "לעולם" – א) בעוה"ז למטה מעשרה טפחים. שהשכינה תרד ותראה בצרתם של ישראל, "גלו לאדום – שכינה עמהם". וע"ז צ"ל "שבועה". ב) "לעולם" מלשון זמן. והיינו, כי מצד גודל החביבות בעבודת בנ"י בזמן הגלות, שלא מתביישים מן המלעיגים וכו', יכולה היתה הגלות להמשך עוד ועוד (כידוע ביאור כ"ק מו"ח אדמו"ר במ"ש בנוגע גלות מצרים "ברוך המקום ברוך הוא.. שחישב את הקץ לעשות" – שמודים לה' על שגאל את בנ"י ברגע שהגיע הקץ ולא התחשב בגודל התענוג שלו בעבודת בנ"י בזמן הגלות וכו', ועאכו"כ שיכול להיות כן בדורנו שהקשיים גדלו וכו'). וע"ז צ"ל השבועה, שלא ניתנה להפרה, שענין הגלות יהי' מוגבל בזמן והגאולה לא תתעכב ח"ו. וכ"ז יהי' באופן של "וכפר אדמתו עמו" – לא לשון כפרה, כי לאחרי יסורי הגלות לא צריכים בנ"י כפרה כפשוטה, אלא "לשון ריצוי ופיוס" (כפרש"י)! ג' חלקים משיחת ו' תשרי ה'תשל"ו

א) ברכת ה' ד"ברכנו אבינו" הוא כש"כולנו כאחד", ובודאי לא ידקדק ה' עד כמה הוא ה"כולנו כאחד" כי בפנימיות הלב רוצה בזה כל אחד!; סיום ימי סליחות צ"ל בשמחה גדולה שפורצת כל הגדרים ופועלת הרחבה כפשוטה בכל הענינים ונצחון גמור על היצה"ר וכו'. ב) ביום ג' דסליחות היו הרביים אומרים מאמרים ביחידות, החל מאדה"ז שחזר מאמר "רק לבנו המיוחד" ועד"ז שאר הרביים וכו', וכל אחד צווה שהענין יישאר בסוד, וכן אמר אדמו"ר (הרש"ב) נ"ע לבנו כ"ק מו"ח אדמו"ר שהענין יישאר בסוד "עד הזמן שיצווה לגלות", וברשימה בשנת תש"ה בהיותו בארה"ב גילה ענין זה! וא"כ מובן יוקר הענין וכו', והטעם שענין זה מסופר שם בפרטיות עם שמות כל הנשיאים י"ל כי לפני ראש השנה רצוי להזכיר בפירוש שמות כל הנשיאים וכו'. ג) יש להיכנס לתוך שנה החדשה מתוך ריקוד ושמחה אמיתית ופנימית! (והתחיל לנגן "כי בשמחה תצאו וגו'"). ג' חלקים מהתוועדות ליל ג' דסליחות, כ"ו אלול ה'תשכ"ט

עה"פ בפ' האזינו "שאל אביךויגדך", מפרש"י: "אלו הנביאים שנקראים אבות, כמ"ש באליהו אבי אבי רכב ישראל" [ןצריך לפרש כך, כי "אביך" כפשוטו לא יודע לספר על "ימות המשיח והעולם הבא"], ובפ' ואתחנן עה"פ "ושננתם לבניך" מפרש"י "... הרב קרוי אב שנאמר אבי אבי רכב ישראל גו'". ונמצא ש"אב" פירושו גם נביא ורב. והקשר ביניהם: האב צריך לדעת שא' החיובים מן התורה שיש לו כלפי בנו הוא ללמדו תורה (להיות ה"רב" שלו], וגם להיות "נביא" ולספר לו על ימות המשיח ועולם הבא שמחכים לזה "בכל יום שיבוא". ועי"ז פועלים הענין ד"האזינו השמים . . ותשמע הארץ" – שגם ביום חול עומד קרוב יותר לשמים ורחוק מארץ וארציות וכו' עד להענין ד"וכפר אדמתו עמו" וכו'. ג' חלקים משיחת מוצאי ש"פ האזינו, י"ג תשרי ה'תשל"ט

מבואר בספרי דזה שמשה רבינו אמר "האזינו השמים . . ותשמע הארץ" הוא כי הוא הי' "קרוב לשמים" ו"רחוק מן הארץ", משא"כ ישעי' אמר "שמעו שמים והאזיני ארץ" כי הוא הי' "רחוק מן השמים" ו"קרוב לארץ". כיון שיש "לחיות עם הזמן" מובן שכאו"א שייך לדרגת משה רבינו (מצד ניצוצו של משרע"ה שבכאו"א), והיינו, שעניני שמים יהיו אצלו באופן של "האזינו" ‏–‏ "קרוב", ועניני הארץ באופן של "ותשמע" ‏–‏ "רחוק", ועוד: מובן שהכוונה ב""ארץ" שנאמר אצל ישעי' אינה "ארץ" כפשוטו, אלא הכוונה היא ל"ארץ" של ישעי' ‏–‏ שמקומו בעולם הבריאה, והי' "רחוק" מעולם האצילות, ונמצא שבעשי"ת, שאז קוראים ו"חיים" עם פרשת האזינו השמים וגו', ועומדים בסמיכות ליוהכ"פ, אומרים לכאו"א, גם בחו"ל ובזמן הגלות, שהמציאות היא שהוא "רחוק" (אפי') מה"ארץ" של ישעי' ‏–‏ עולם הבריאה, והוא "קרוב" ‏–‏ לאופן העבודה של עולם האצילות! וזה שהאדם לא מרגיש ולא שומע זאת ("האזינו") כפשוטו ‏–‏ אינו משנה את המציאות! משיחת ו' תשרי ה'תשל"ח

הוראה משם פ' נצבים (שפירושו עמידה איתנה בתוקף המתאים) ופ' וילך(שפירושו הליכה מדרגא לדרגא): "נצבים" ‏–‏ בכל עניני יהדות על היהודי להיות "נצב" על עמדו בתכלית התוקף ששום דבר לא יוכל להזיזו ח"ו מקיום רצונו ית' גם אם ישנם "מלעיגים" וכו'. "וילך" ‏–‏ לא להסתפק בהישגי העבר אלא להיות תמיד בתנועה של הליכה ועלי' ‏–‏ להעלות בקודש. ב) כאשר יהודי עושה חשבון בחודש אלול מעבודתו בשנה שעברה ורואה איזה חסרון ח"ו אין לו ליפול ביאוש ח"ו, ובפרט ש"המלך בשדה", ונמצאים לאחרי ח"י אלול שמוסיף חיות באלול, ובודאי שבקב"ה נותן לו כח מיוחד לתקן ולהשלים את החסר ע"י עבודת התשובה. ג) במצות "הקהל" שבפ' וילך מודגש תפקידם המיוחד של נשי ישראל, שהרי אז היו מביאים לביהמ"ק גם "טף" שכולל קטני-קטנים. ומובן שאלו שהביאו אותם היו אמותיהם וכו'. משיחת יום ה' פ' נצבים-וילך, כ"ג אלול ה'תשמ"ג לנשי ובנות ישראל תחיינה

זה שגם אצל בני-נח שייך להיות הבנה בתורה (בנוגע לז' מצוות וכו') [אע"פ דגם זה שבנ"י יכולים להבין את התורה, חכמתו של הקב"ה, הוא רק בגלל ש"נתן לנו את תורתו"], הוא, כי ה' רוצה שיהי' "ובחרת בחיים" [כמ"ש בסיום פ' נצבים], שהאדם יבחורבבחירתו החפשית ללמוד תורה, ואם השגת התורה היתה קיימת בגלוי רק אצל בנ"י היתה מתבטלת כל ענין הבחירה. וההוראה: מכאן רואים עד כמה נוגעלהקב"ה ענין הבחירה אצל בנ"י, עד שבגלל זה "הוריד" את התורה, "חמדה גנוזה" "שעשועים לפניו", כ"כ שגם לאינו-יהודי ועושה היפך רצונו תהי' הבנה בתורה! ובמילא כאשר בוחרים לעשות ענין בלתי-רצוי או אפי' ענין רשות, יש לדעת שעי"ז לוקחים ענין הכי יקר ונעלה של הקב"ה, שנתנו לבנ"י כ"חלק אלוקה ממעל ממש", ומכניסים א"ז ל"בית הכסא" ר"ל או לסתם עניני רשות שאין להם שום תפיסת מקום! והתירוץ (הפיתוי של היצה"ר) שזה רק פעולה חד פעמית וכו' אין בזה כדי להצדיק את העוולה הגדולה שעושה לעצמו! ב' חלקים משיחת י"ב תמוז ה'תש"מ

בשישי דפ' נצביםנאמר "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום גו' לא בשמים היא גו' ולא מעבר היא וגו'". וצ"ל מהו החידוש בזה? הרי במשך כל המ' שנה דיברו אליהם ודרשו מהם קיום תומ"צ במעמד ומצב של נשמות בגופים?! והביאור: החידוש ב"לא בשמים היא", הוא, שהתורה, אף שבעצם היא "בשמים" וב"ים" (ברוחניות) ולמעלה מזה, הנה כפי שהיא "בשמים" וכו' נמשכה למטה וניתנה לכ"א באופן ש"כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבך לעשותו"! וזהו מה שדוקא תשובה מכפרת, כי ענינה הוא למעלה מ"שמים וים", למע' אפי' מחכמה ותורה וכו', ולכן אמיתית ענינה הוא, ובפרט בזמן זה, היא לא שעי"ז "אין מזכירין לו דבר וחצי דבר ביום הדין", דמאי קמ"ל?! אלא – תשובה עילאה!; החידוש בדורנו שזכה להוולד בזמנו של נשיא דורנו. ואפי' אלו שלידתם כפשוטה היתה לפנ"ז – ההה כשמגיע הזמן שבו "נולד" ונתגלה הנשיא, נולדים הם מחדש! ד' חלקים משיחת אור ליום ועש"ק פ' נצבים, ז"ך אלול, ה'תנש"א

בפסוק "ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך" [רביעי פ' נצבים] יש שייכות גלוי' לחודש אלול – ד"את לבבך ואת לבב" ר"ת אלול. בר"ת זה לא נכללו התיבות שבתחלת הפסוק "ומל ה"א", כי תוכן העבודה דחודש אלול מתבטא בד' תיבות אלו דוקא. והביאור: העבודה דתומ"צ, ובפרט עפ"י הדגשת תורת החסידות, הוא להביא האדם לידי ביטול. וזהו גם החידוש דחודש אלול, דגם כאשר עוסקים בענינים של "שדה" מרגישים מציאותו של המלך ומתבטלים בפניו. ולכן התחלתהר"ת של "אלול" הוא דוקא ב"את לבבך ואל לבב" כי "את" מורה על נקודת הביטול, וכמחז"ל "את – הטפל לבשרו". ולא משנה כ"כ כיצד בא למצב הביטול ("ומל ה"א") אלא הפועל ממש שעומד בביטול. אלא שאח"כ צריך להמשיך ביטול זה בכל כחות הנפש, וזה נפעל באמצעות הלב – "לבב". ואח"כ מוסיף האדם ופועל המשכת הביטול גם בכל עניני העולם שמסביבו– "ואת לבבך". ו"ח"י אלול" מוסיף חיות, שהו"ע עיקרי, בעבודה זו. משיחת יום ב' פ' נצבים-וילך, ח"י אלולה'תשמ"ו (