התחלת שישי דפ' האזינו הוא "אם אשא אל שמים ידי [בשבועה. רש"י] ואמרתי חי אנכי לעולם, אם שנתי ברק חרבי וגו'", ובסיום השיעור "וכפר אדמתו עמו". וצ"ל: 1) מהו הצורך ב"שבועה", ועוד מוסיף "ואמרתי חי אנכי לעולם", ה"ז תביעה צודקת?! והביאור: הדיוק בזה הוא שהענין ד"חי אנכי" יומשך "לעולם" – א) בעוה"ז למטה מעשרה טפחים. שהשכינה תרד ותראה בצרתם של ישראל, "גלו לאדום – שכינה עמהם". וע"ז צ"ל "שבועה". ב) "לעולם" מלשון זמן. והיינו, כי מצד גודל החביבות בעבודת בנ"י בזמן הגלות, שלא מתביישים מן המלעיגים וכו', יכולה היתה הגלות להמשך עוד ועוד (כידוע ביאור כ"ק מו"ח אדמו"ר במ"ש בנוגע גלות מצרים "ברוך המקום ברוך הוא.. שחישב את הקץ לעשות" – שמודים לה' על שגאל את בנ"י ברגע שהגיע הקץ ולא התחשב בגודל התענוג שלו בעבודת בנ"י בזמן הגלות וכו', ועאכו"כ שיכול להיות כן בדורנו שהקשיים גדלו וכו'). וע"ז צ"ל השבועה, שלא ניתנה להפרה, שענין הגלות יהי' מוגבל בזמן והגאולה לא תתעכב ח"ו. וכ"ז יהי' באופן של "וכפר אדמתו עמו" – לא לשון כפרה, כי לאחרי יסורי הגלות לא צריכים בנ"י כפרה כפשוטה, אלא "לשון ריצוי ופיוס" (כפרש"י)!

ג' חלקים משיחת ו' תשרי ה'תשל"ו