מהם המומים והחבלות הפוסלים את הבהמה משום טריפה? המשנה מונה קטגוריות שונות, כגון נקובת הוושט, פסוקת הגרגרת, ניקוב קרום המוח, ניקוב הלב לבית חללו, שבירת השדרה ופסיקת חוט השדרה, נטילת הכבד לחלוטין, וכן נקבים או קרעים שונים בריאה, בקיבה, במרה, במעיים הדקים ובכרס. הרשימה כוללת גם טראומות חיצוניות קשות, כגון נפילה מן הגג, שבירת רוב הצלעות או דריסה על ידי טורפים מסוימים. המשנה קובעת את כלל היסוד: כל בהמה שיש בה מום או פציעה שאין כמוה חיה - הרי היא טריפה.
ריש לקיש דורש את העיקרון שטרפה אינה חיה מן הפסוק "זאת החיה אשר תאכלו", המלמד שרק בהמה המסוגלת לחיות מותרת באכילה, ואילו זו שאינה חיה - אסורה. לעומת זאת, השיטה החולקת סוברת שטריפה חיה, ולומדת מאותו הפסוק שסוג מסוים של חיה שמסוגלת לחיות מותר באכילה, ואילו חיה אחרת שמסוגלת לחיות (הטריפה) אסורה. עם זאת, לאחר שהגמרא דוחה הוכחה זו מן הפסוק, היא מביאה פסוק אחר לתמיכה בדעה שטריפה חיה: "בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל".
רשימת המשנה אינה כוללת את כל המקרים, שכן ישנם מקרים נוספים של טריפות - ארבעה הרמוזים בראשי התיבות בסג"ר, ועוד שבע שמועות אמוראיות המכונות "שב שמעתתא". אף על פי שמקרים אלו לא נזכרו במפורש במשנה, ניתן ללמוד אותם מן הכלל המופיע בסופה, לפיו כל בהמה שאינה מסוגלת לחיות נחשבת לטריפה. עם זאת, כיצד ניתן ליישב את המסורת התנאית של דבי רבי ישמעאל המגבילה את רשימת הטרפות לשמונה עשרה בלבד? לאחר ניסיון כושל, הגמרא מיישבת את המניין לפי רבי ישמעאל על ידי הגדרת כל סוגי הנקבים כקטגוריה אחת רחבה וכל סוגי האיברים הפסוקים (חתוכים) כקטגוריה אחת נפרדת, ובכך היא מתאימה את המניין המחושב עם כל הטריפות המופיעות ברשימות השונות.