הדף היום מוקדש ע"י אירה ונתניה שלומוביץ לע"נ הרב שלמה בן משה והרב דוב צבי שלומוביץ. 

מקור אחרון (שישי) מובא בניסיון להעלות קושי על דעתו של רבא שקידושין שלא נמסרו לביאה לא הוי קידושין וזהו היחיד שאינו ניתן לפתרון. הגמרא מציינת שזהו אחד מששת המחלוקות בין רבא לאביי שבהם אנו פוסקים כמו אביי (יע"ל קג"ם). רב שואב ארבע הלכות מהמעשה במצוטט במשנתינו. 1. אפשר לקדש עם פירות שמיטה, למרות שבדרך כלל מותר לאכילה בלבד. 2. אי אפשר לקדש עם רכוש גנוב אפילו שנגנב מהאשה עצמה. 3. אשה יכולה להיות שליח לקדש אחרות אפילו אם הם צרות שלה. 4. קידושין שלא נמסרו לביאה. הרביעי, רב לא היה מוכן להסיק ממשנתנו אם היא נחשבת לקידושין או לא כי ניתן להסביר את המשנה גם לפי רבא וגם לפי אביי. מתעורר קושי נגד רב בנוגע לקידושין עם רכוש גנוב, כפי שיוצא מדברי ברייתא שזה נחשב לקידושין. כדי לפתור זאת, הם מציעים להבחין מקרה שבו הם סידרו/לא סידרו את הקידושין קודם לכן. מובאים שלושה מקרים בהם גבר אירס אשה תוך שימוש ברכוש של מישהו אחר ורבא קבע בכל מקרה שהקידושין אינו תקפים שכן הפריט לא היה בבעלות הגבר והבעלים המקורי לא ויתר על זכויותיו בחפץ. המשנה דנה בקידושין באמצעות חלקי קרבן (כהן נותן את חלקו מהקרבן לאישה עבור קידושין), מעשר שני והקדש. רבי מאיר ורבי יהודה חלוקים בעניין ההלכה במקרים אלו. כשרבי מאיר נפטר, רבי יהודה לא הניח את תלמידיו של רבי מאיר לבית מדרשו, מכיוון שדאג שהם באים רק לבחון את רבי יהודה. סומכוס ממילא דחק את עצמו ולימד את ההלכה שלימד רבי מאיר המופיעה במשנתנו על כהן המקדש אשה בחלקי קרבן. כעס רבי יהודה על סומכוס שאמר, איך יכול להיות מקרה של אותם חלקי קורבן שניתן לאכול רק בעזרה כי שנשים לא נכנסות לעזרה! רבי יוסי, שחש צורך לעשות שלום, התערב והסביר את מציאות המקרה בניסיון להרגיע את רבי יהודה.