הדף היום מוקדש ע"י דבורה ספינר לע"נ אמה וחמותה.
המשנה דנה במצב שבו גבר נשוי לשתי נשים ומוכר את רכושו. אם האשה הראשונה אמרה לקונה שהיא מוותרת על זכויותיה בנכס בגין גביית הכתובה, האישה השנייה יכולה לגבות אותה מהקונה, אז האישה הראשונה יכולה לגבות אותה מהאשה השנייה כי שיש לה דין קדימה בכתובה, ואז הקונה יכול לדרוש את זה מהאשה השנייה (כי שהיא ויתרה על זכויותיה כלפיו) ואז האשה הראשונה יכולה לקחת את הנכס עבור כתובתה וזה יכול להמשיך כך עד ששלושתם יגיעו לפשרה. ראשית, הגמרא מפקפקת בלשון ששימשה את האשה הראשונה כדי לוותר על זכויותיה שכן אותה לשון מופיעה בדיון לגבי שותפים ואותה לשון אינה יעילה. לאחר שפתרה זאת, מעלה הגמרא סתירה ממשנה בגיטין נה: שבה אישה יכולה לטעון שהיא ויתרה על זכויותיה בקרקע רק כדי לפייס את בעלה. מובאות שלוש הסברים אפשריים. לא ניתן לגבות מנכסים משועבדים כאשר יש רכוש בידי החייב שממנו אפשר (נכסים בני חורים). אבל מה אם הרכוש הזה התקלקל? האם התשובה לשאלה זו יכולה להימצא בדעתו של רבי מאיר בברייתא שהובאה בדיון הקודם לגבי אשה שוויתרה על זכויותיה לקונה השני אך לא לראשון? רב נחמן בר יצחק ורבא דוחים כל אחד השוואה זו באופנים שונים. רב יימר מנסה להביא תשובה ממצב אחר לכאורה דומה שבו בתי המשפט קובעים באופן כללי שניתן לגבות את הקרקע מקונים מאוחרים יותר, אך גם השוואתו נדחית. בסופו של דבר, הגמרא פשוט פוסקת שאפשר לעשות לגבות משדה משועבד כשהנכסים בני חורים התקלקלו. הם מצטטים שני פסקי דין של אביי לגבי אישה שקיבלה מתנה ממישהו שאמר "המתנה הזו היא בשבילך וכשתמות היא תעבור למישהו אחר (אדם פלוני)". במקרה אחד, הבעל יורש את זה ולא איש פלוני ובמקרה השני, האדם פלוני יורש. מה ההבדל בין המקרים? נראה שהמקרה השני נוגד את משנתנו. כיצד ניתן להסביר זאת?