פרק 12, פרק בת מצווה, חגיגה! שבה החלפתי כסאות - אני האורחת, המתראיינת, המשיבה ל"שאלות אישיות" מאד אישיות, ששואל אותי ששמעון אלקבץ בתוכניתו בגלי צה"ל
אנחנו פוסעים בה דרך מסע באהבה שיצאתי אליו כשהתוכניות שלי קרסו וגם הגוף שלי ושכדי להתרומם יצאתי לפגוש אנשים שאני אוהבת, וגם כאלו שאני לא מכירה וללקט מהם השראה. אנחנו חוזרים אל ימי בקול ישראל, אל הכתבת שהייתי, אל הזכות הגדולה שהייתה לי בתפקיד הזה ואל האחריות הענקית - להיות הקול והעיניים, השכל והרגש שמביא ומשדר את המציאות החדשותית למאזיני הרדיו. ונוגעים באובדן. העמוק הכואב והמטלטל שחוויתי כשרשות השידור נסגרה. כשכבר לא הייתי מי שהייתי ושעוד לא ידעתי מי אהיה.
ואנחנו גם חוזרים לקיבוץ. לילדות שהייתה לי שם ואל הילדה - שהיא אחת מכולם, אחת כמו כולם שפוחדת מי מה יגידו ולא מעזה לפרוץ. ושאחר כך בבגרותה יוצאת לחפש את הקול האישי שלה.
דיברנו על אהבתי למכתבים שדרכם אני פוגשת בכל פעם משהו מעצמי ועל הפודקאסט הזה, שבכל פרק שלו יש עוד חתיכה ממני וכל כולו הוא הקול. הכי צלול, בהיר ואותנטי שלי. זה שביקשתי לבטא כל חיי ולא ידעתי איך.
אז תנו לי יד. אני זקוקה ללב שלכם שם איתי כשאני ככה חשופה. ושתהייה האזנה טובה. אני מתרגשת.
