בש.ז. אומרים סליחות במשך שמונה ימים, והיינו שהסליחה נמשכת מבחי' "שומר ההיקף" שלמע' מז' ימי ההיקף. פעם הסברתי למישהו מעלת בחי' "שומר ההיקף" כך: ה"ה רואה בעצמו שזה ש"אוכל בשבת" הוא ע"י טרחתו במשך ששת ימי המעשה, והנה אם ה' הי' נותן לו פרנסה במשך ששת ימי המעשה (לא רק עבור שבעה ימים אלא) עבור שמונה ימים, הי' מבין שענין נפלא כזה הוא בגלל שהברכה נמשכת ממקום נעלה יותר, ולכן נמשכת ברכה גם עבור יום נוסף ולא סתם יום אלא יום השמיני! הסבר זה הוא אמיתי, וזה דוגמא כיצד ניתן להסביר ענין בתורה גם ליהודי שבמצבו הוא יבין א"ז רק כך. ועד"ז זה שאומרים לילד שמכניסים ל"חדר" וזורקים עליו ממתקים, שמלאך מיכאל זרקם – זהו האמת! – זריקת הממתקים הוא בשליחות מלאך מיכאל שענינו לדאוג לטובתם של בנ"י וכו'. משיחת אור לכ"ט אלול ה'תשמ"א

המעלה של חודש אלול על שאר חדשי השנה כולל ר"ה ועשי"ת ויוה"פ - שאז נמצא "המלך בשדה" ומקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם וכו', ובמצב כזה (לא כמו בר"ה וכו' שאז "המלך בהיכלו" וכו'), יכול כל אחד לגשת אליו בלי הכנות מיוחדות ולבקש את בקשותיו, רק צריך לדעת ולהרגיש שהוא נמצא ומדבר עם המלך שלו. ובזה גופא, נמצאים אנו בימי הסליחות, שאז ישנה שימת לב מיוחדת מהקב"ה לסלוח את בנ"י על הענינים שהיו יכולים לעשות יותר טוב. ובזה גופא נמצאים אנו בפ' "אתם נצבים וגו'", דהיינו שהקב"ה נותן לכאו"א את הכוח שיוכל לעמוד בתוקף ("נצבים") ולא להתפעל ממה שקורה מסביבו, כיון שכהמשך הפסוק "לעברך בברית וגו'" – כל אחד קשור עם הקב"ה בברית, וכמו שהקב"ה לא מתפעל משום דבר עד"ז צ"ל אצל יהודי בעבודתו בקיום תומ"צ. משיחת יום ג' פ' נצבים, כ"ד אלול ה'תשל"א, להעסקניות דהמוסדות "תומכי תמימים" ו"בית רבקה" תחיינה

יש לספק צרכי החגים דחודש תשרי לכל הנצרכים, החל מר"ה ע"פ מ"ש בקשר לר"ה "אכלו משמנים ושתו ממתקים ת מה שצריך, ועאכו"כ ב"זמן שמחתנו"; התחלת אמירת הסליחות היא "לך הוי' הצדקה", ובתור הכנה לזה יש להתעסק בענין הצדקה, ואז יקויים מ"ש "טרם יקראו ואני אענה", והולכים לאמירת הסליחות בשמחה , וכידוע הסיפור שפעם בליובאוויטש התוועדו חסידים במוצאי שבת סליחות והלכו לסליחות באופן "אַז מ'האָט זיך געשאָקלט" (וע"ד מ"ש בגמ' שההכנה ללימוד התורה באופן ד"שפתותיו נוטפות מר " היא הענין ד"מילתא דבדיחותא"), ועד"ז כללות הכנה לימים הנוראים היא מתוך שמחה גדולה, עאכו"כ לשמח אחרים ע"י סיפוק צרכי החג. ב' חלקים משיחת ח"י אלול ה'תשמ"א

המטרה של מ"ש בתחילת פ' נצבים "אתם נצבים היום כולכם וגו'", וכפירוש הבעש"ט "נצבים וזוכים וקיימים בדין" כפשוטו בכל המצטרך, היא – "למען הקים [שקיים ללא שינויים] אותך היום [שנמשך בזמן ומקום] לו לעם והוא יהי' לך לאלקים". שלאחרי ה"נצבים כולכם" – "כאחדים לאחד ממש", ונמשך בכל העשר כוחות של "ראשיכם שבטיכם גו' חוטב עציך ושואב מימיך", באים לתכלית – "למען הקים וגו'" – אחדות ממש עם ה' דוקא בעוה"ז הגשמי! וזוהי גם התכלית של ח"י אלול. וממשיך הכתוב שכריתות ברית הזאת היא "את אשר ישנו פה [שמקבלים ע"ע עבודה זו] .. ואת אשר איננו פה"! משיחת ח"י אלול ה'תשכ"ב

היום, יום א' דסליחות, הוא זמן מתאים להוסיף ולברך את כאו"א בתוך כלל ישראל בכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה (נוסף על המנהג לברך איש את רעהו בכוח"ט וכו' החל מר"ח אלול), והקשר עם מ"ש בתחילת פ' נצבים "אתם נצבים היום כולכם וגו'", וכידוע הפתגם שבשבת שלפני ר"ה מברך הקב"ה את חודש תשרי (ובכוח זה מברכים בנ"י שאר חדשי השנה בשבת מבה"ח), ותוכנה של הברכה היא "אתם נצבים וגו'" - "היום קאי על ר"ה שהוא יום הדין . . ואתם נצבים קיימין ועומדים . . שזוכים בדין", ובאופן של "נצב מלך" - שכל יהודי מקבל את כל הענינים בגו"ר מהקב"ה בהרחבה כמו מלך וכו'. ב' חלקים משיחת יום א' דפ' נצבים, כ"ב אלול ה' ה'תשמ"ח

ההוראה מתורת הבע צריך לשנות דבר אלא לבקש מה' שהעולם שהוא הולך לברוא יהי' עולם שיראו בגלוי "מלוך על העולם כולו בכבודך", ובדאי שה' ימלא בקשתו. וענין זה שייך לכ"א מישראל שנק' "ישראל" כשמו של הבעש"ט, גם ילדי ישראל ובפרט אלו שנרשמו לכתיבת ס"ת שענינה "יש ששים ריבוא אותיות לתורה", וענינים של הבעש"ט ואדה"ז שייכים לכאו"א מישראל. ובנוגע לפועל: כאשר יהודי יודע שבכל רגע מתהווה העולם מאין ואפס ממש – ע"י ש"נמלך בנשמותיהם של צדיקים" "ועמך כולם צדיקים" – כדי שבנ"י ילמדו תורה ויקיימו מצוות – בודאי שמתנהג כן בפועל, ומתוך שמחה – בידעו שהוא נמצא ביחד עם זה ש"אתה בחרתנו"! ומובן שמגיע לכל יהודי כתוח"ט לשנה טובה ומתוקה. משיחת ח"י אלול ה'תשמ"א

בקשר לשנת השמיטה הבעל"ט: עפ"י פס"ד אדה"ז בשולחנו ש"זמן הפרוזבול הוא לכתחילה בסוף הששית לפני ר"ה של שביעית", כדאי שהרבנים או הראשי-ישיבה שבכל מקום, יצרפו אליהם עוד שנים "לקבץ ג' אנשים כשרים שהם ב"ד", וירשמו את נוסח הפרוזבול וידפיסו א"ז. כך, שכאשר יפגשו אנשים וכו' יוכלו להביא להם את נוסח הפרוזבול מן המוכן ויוכלו לחתום על זה במקום. ושיודיעו ברבים עד"ז. גם אלו שבטוחים שאין להם חובות למסור לב"ד - הנה לחביבות הענין דתקנת פרוזבול ופס"ד אדה"ז "איז כדאי אַ ז מ'זאָ ל (האָ בן א חוב כדי אַ ז מ'זאָ ל קענען) מקיים זיין דעם ענין פון פרוזבול". משיחת ח"י אלול ה'תשל"ט

שנה הבעל"ט היא שנת השמיטה. שנת השמיטה היא "שבת לה'", דמכיון שלא מתעסקים עם עבודת האדמה נשאר הזמן פנוי יותר להתעסק עם עניני קדושה. ומזה מובן שבשנת השמיטה צ"ל (ע"ד ביום השבת): הוספה בלימוד התורה [אע"פ שלא מצינו בספרים ציווי מיוחד להוסיף בלימוד התורה בשנת השמיטה, אבל אין צורך בזה! הדבר מובן מאליו - ברגע שמתפנה הזמן חייבים לנצלו ללימוד התורה!] ובעבודת התפלה. וזה נוגע גם לבנ"י שבחו"ל, כי אע"פ ששמיטת קרקעות היא מצווה התלוי' בארץ, אבל בנוגע לרוחניות הענינים זה שייך גם להם. והיות שכמה עניני שביעית מתחילים כבר בערב שביעית "ל' יום לפני ר"ה" יש להתחיל בהוספה זו כבר בחודש אלול! ואלו שנראה שגם ע"ע ניצלו את כל זמנם הפנוי ללימוד התורה, יכולים לנצל לזה את הזמן שעד עתה ניצלו לענינים שהיו רק נראים כמוכרחים... והמעשה הוא העיקר! ועוד. ב' חלקים משיחת ח"י אלול ה'תשל"ט

ידועה שיחת כ"ק אדמו"ר (מהרש"ב) נ"ע בקשר להתייסדות ישיבת תו"ת על מאמרז"ל "כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו", שתלמידי תו"ת הם ה"חיילי בית דוד" היוצאים ללחום בפועל את מלחמת בית דוד בדרא דעקבתא דמשיחא כשיש אלו "אשר חרפו עקבות משיחך", ועליהם לכתוב "גט כריתות לאשתו" – עניני הגוף – להתנתק מכל ענינים גשמיים, מחשבות של תכלית וכו' ולהתמסר אך ורק לרצון העליון. ואז ישנה ההבטחה שינצחו את המלחמה בנצחון מוחלט, ואז, לאחרי גמר עבודת הבירורים לעת"ל, יחזרו כל דברים אלו בתוספות אהבה עד שהנשמה תקבל חיותה מהגוף וכו' (וכבמשל – כשחוזר מהמלחמה ה"ה "חוזר לאשתו", ואדרבה האהבה שלאחרי הפירוד היא גדולה יותר). ב' חלקים משיחת פורים תשח"י

הציווי ד"והלכת בדרכיו" [כמ"ש בפ' כי תבוא], "להדמות לו ית' כפי היכולת . . מה הקב"ה נק' חנון אף אתה הי' חנון .. רחום .. חסיד וכו'", מונה הרמב"ם במנין תרי"ג המצוות אף שלכאו' ה"ז "ציווי כולל" (שאינו נמנה במנין המצוות), כי בציווי זה יש חידוש: קיום המצוות מצ"ע יכול להיות באופן של "מצות אנשים מלומדה" ואז זה לא פועל עליו שום דבר והוא נשאר במעמדו ומצבו הקודם, וע"ז בא ציווי זה שקיום תומ"צ צ"ל באופן של "והלכת בדרכיו" – "הליכה", לצאת ממצבו הקודם. וזהו ע"י שמקיים המצוות בגלל שהם ציווי הקב"ה – "דרכיו", וכך מתקשר ה"אתה" עם "הקב"ה". והביאור: "הליכה" אמיתית היא כשעולה לדרגא שאין לה שום שייכות לדרגתו הקודמת, הליכה בלתי-גבולית, והדרך היחידה שאצל הנברא, בעל-גבול, יהי' "והלכת", הוא ע"י שמתקשר (ע"י הרבי, ה"ממוצע המחבר") עם עצומ"ה ית', נמנע הנמנעות – "דרכיו". ב' חלקים משיחת יו"ד שבט ה'תשכ"א