את הסיפור הבא הקדשנו למתן שחוגג יום הולדת! מזל טוב מתן!! 🩷מתן ביקש שנספר סיפור עליו ועל אחותו שקד ועל פיקניק שהם עשו עם קדן וטומי 🥳הסיפור כפי שיצא מהבוט: מתן התעורר מוקדם. מוקדם אפילו מהשמש. הוא ידע בדיוק איזה יום היום — לא רק יום הולדת, אלא היום שבו הוא ושקד סוף סוף עומדים לפגוש את קדן וטומי מהפודקאסט שהם אוהבים כל כך.שקד כבר חיכתה ליד הדלת עם תיק הגב שלה, שבו ארזה מחברת ציור, צבעים, בועות סבון, וגם את עוגיות השוקולד שהם אפו יחד אתמול.“את חושבת שהם יהיו כמו בפודקאסט?” מתן שאל כשהם יצאו מהבית.“הם בטח אפילו יותר מגניבים,” ענתה שקד. “והיום... זה גם *היום שלך*, אז הכול הולך להיות מושלם.”הם הגיעו לפארק קצת מוקדם, מצאו עץ גדול ליד המדשאה ופרשו את השמיכה. דקה אחר כך הופיעו קדן וטומי — בדיוק כמו שקיוו: קדן עם תיק מלא מדבקות וספרים, וטומי מחזיק מיקרופון קטן מפלסטיק ומקל סלפי, כאילו כל העולם הוא אולפן הקלטות.“היי!” קראה קדן, “אתם מתן ושקד?”“אנחנו שומעים אתכם כל יום לפני השינה,” שקד אמרה בקול נרגש. “אתם ממש כמו חברים שלנו מהחלומות.”“אז היום זה זמן לעשות חלום למציאות,” טומי חייך.**מה שעשו יחד**קודם כול הם שיחקו במשחק שהמציאו במקום — כל אחד בתורו מושך קלף דמיוני וצריך להמציא דמות מוזרה ולספר עליה סיפור קצר.קדן המציאה "מלכת הגרביים האבודות", ששולטת בממלכה שיש בה רק גרביים שאין להן בן זוג.שקד סיפרה על "טיק טוקית סודית" שמצלמת רק כשאף אחד לא מסתכל.טומי עשה חיקוי מצחיק של עכבר שבורח מגזרים, ומתן המציא ילד שיכול להפוך מחשבות לשירים.אחר כך הם בנו מחסה מענפים והחליטו שזה “אולפן ההקלטות של היער”. שם הם הקליטו סיפור מאולתר ביחד:ארבעה ילדים מוצאים דלת קטנה בתחתית עץ, שמובילה למקום שבו כל מה שמדמיינים – קורה באמת. אבל כדי לשמור על המקום, הם חייבים לשתף פעולה וליצור משהו יחד.כששקד סיפרה את הסוף, היא רמזה בחיוך: “וזה קרה בדיוק ביום שבו לאחד מהם היה יום הולדת...”קדן וטומי קלטו את הרמז, ובלי לחכות רגע, שלפו מהתיק חבילת בלונים קטנה.הם ניפחו אותם, שרו יחד “יום הולדת שמח”, ואפילו המציאו שיר במיוחד למתן:*“לילד שכותב ודמיון לו פרוע,שמצליח להפוך כל שקט לרועש,ביום כזה קסום, עם שמש ורוח —הכול אפשרי, הכול מתרגש.”***בסוף היום**כשהשמש התחילה לרדת, מתן לחש לשקד: “זה היה היום הולדת הכי טוב שהיה לי.לא בגלל העוגה, לא בגלל העט החדש… בגלל שקיבלתי סיפור שאני חלק ממנו.”שקד חייכה. “ועוד עם קדן וטומי.”

הסיפור הבא הומצא על ידי מור החמוד שביקש מאיתנו סיפור על נאקלס בממלכת קשת בענן(ויש גם מלך), אז תודה רבה על הבקשה מקווים שתהנה! ❤️הסיפור כפי שיצא מהבוט: פעם אחת, באי קסום שמעבר להרים ולעננים, הייתה ממלכה צבעונית ונפלאה – ממלכת הקשת בענן. שמיה תמיד נצצו בגוונים של אדום, כתום, צהוב, ירוק, כחול וסגול. האנשים שם חיו בשמחה, כי בכל בוקר הופיעה קשת ענקית בשמיים, שזוהרה פיזר שמחה, מוזיקה מתוקה, ואפילו גרם לפרחים לרקוד.נאקלס האדום, הלוחם האמיץ ושומר אבני הכאוס, הגיע לממלכה ביום חופשי מהמשימות הרגילות שלו. הוא שמע על המקום מהחבר טיילס, וסקרן לראות במו עיניו את הקשת הקסומה. כשהגיע, נשבה ברוח הנעימה, הביט בשמיים ונשאר פעור פה – הקשת הייתה יפה יותר מכל מה שדמיין!אך לא חלפה שעה, והכל השתנה.שמיים הפכו לאפורים, הרוח הפכה קפואה, והקשת... נעלמה.האנשים יצאו מבתיהם מבוהלים. ציפורים הפסיקו לשיר, פרחים קפאו במקומם, והאור נעלם. נאקל הביט סביב, מחפש רמז למה שקרה, כששמע קול קורא מהארמון שבקצה הממלכה.זה היה **המלך נופאריוס** – שליט הממלכה. הוא היה מלך נדיב וטוב לב, עם כתר עשוי טיפות גשם ואבן בענן כסוף על מצחו."נאקלס!" קרא המלך. "הקשת נעלמה! והאנשים שלנו תלויים בה – בלעדיה, הכל נחלש, אפילו אני...""אני אעזור!" אמר נאקל בלי היסוס. "אני לא מבין בדיוק איך קשת נעלמת, אבל אם יש מישהו שיכול למצוא אותה – זה אני."המלך הסביר שבלב היער הסגול, מעבר להר הקצף, חי יצור בשם מורוגו – יצור בודד שהרגיש תמיד שלא שייכים אליו. היו שמועות שהוא אסף את צבעי הקשת לעצמו, כי הרגיש שאף אחד לא משתף אותו בשמחת הממלכה."אם הוא באמת לקח את הקשת," אמר נאקלס, "אני לא אלחם בו – אני אדבר איתו."וכך יצא נאקלס למסע.בדרך פגש פרפר שבכה כי איבד את צבעי כנפיו, נהר שהפך לצלול ושקט במקום לזרום בצבעים, ולבסוף – הגיע למערה אפורה בלב היער הסגול. בתוכה שמע נהמה חרישית."מורוגו?" קרא נאקלס.מתוך הצללים יצא יצור מוזר – חצי דוב, חצי ענן, כולו אפור ומעט עצוב בעיניים."אני רק רציתי להרגיש איך זה... להיות חלק מהשמחה," אמר מורוגו בקול חלש. "תמיד עפו מעליי, אף אחד לא עצר. אז... גנבתי את הקשת. רציתי שהשמחה תהיה גם שלי."נאקלס הביט בו רגע ארוך. "לבד זה אף פעם לא שמח. אולי היית צריך לבקש עזרה, או פשוט לדבר עם מישהו."מורוגו השפיל מבט. "לא ידעתי איך."נאקלס חייך. "אז בוא נעשה את זה יחד. נחזיר את הקשת, ונדאג שמעתה אתה תהיה חלק מהשמחה."מורוגו נדהם, אך הסכים. יחד חזרו אל הממלכה, כשמורוגו פיזר את צבעי הקשת חזרה לשמיים.ברגע שהקשת נפרשה שוב – האור חזר, האנשים יצאו לרקוד, המלך חייך – ופרחים חזרו לרקוד.המלך ניגש אל מורוגו. "תודה שהחזרת את הקשת. אולי תישאר פה – יש לנו מקום למי שרוצה לשמח ולעזור."מאז, מורוגו הפך ל"שומר הצבעים", ואיש לא שוב נשכח בצד.ונאקלס? הוא חזר הביתה, יודע שלפעמים, המשימה האמיתית היא לא להילחם – אלא לעזור למי שמרגיש לבד.

והיום יש לנו סיפור מיוחד מאוד! נסענו לחופשה לאילת וחשבנו על להקליט סיפור בדרך 🤪מכיוון שאני( אבא של קדן וטומי) הייתי הנהג, אמא של קדן וטומי הקריאה את הסיפור, והיא גם בחרה את הדמות והמקום. תהנו! הסיפור כפי שיצא מהבוט: במרכז ים אדום, בין השוניות הצבעוניות והמים הצלולים, חיה חבורת דגיגים קטנים ושובבים. כל יום הם שיחקו יחד, קפצו בין הסלעים, חקרו את קרקעית הים ונהנו מכל רגע. הדגיגים היו חברים מאוד טובים, ולכל אחד מהם היה תפקיד קטן בתוך הקבוצה.דני היה הדגיג הקטן והמהיר ביותר, שתמיד היה הראשון להגיע אל כל מקום חדש. הוא אהב לחקור ולגלות אזורים חדשים בים, ותמיד היה שמח להראות לחבריו את מה שמצא. מיה הייתה הדגיגה עם הזנב הוורוד, שמאוד אהבה לשיר ולשמוח עם החברים, ויואב היה הדגיג הגדול ביותר, שתמיד ידע איך להתמודד עם כל מצב.יום אחד, דני החליט לצאת למסע לבד. הוא גילה שבצד השני של השונית הגדולה יש מקום שאף דג לא ביקר בו עדיין. “מה יש שם?” חשב לעצמו. “אולי אמצא משהו חדש ומיוחד!”הוא שחה משם בשקט, חמק בין הסלעים ונעצר מול השונית המסתורית. המים שם היו הרבה יותר עמוקים ממה שהוא רגיל אליהם, והצמחים היו גבוהים וחשוכים. דני לא חשש, המשיך לשחות עד שהגיע למקום שאין בו הרבה אור. היה שקט, כמעט מוזר, ולא היה שום דג בסביבה. הוא המשיך לשחות עוד קצת, ואז הבחין במשהו מאוד מוזר – הצמחים במים הפכו חדים ומסוכנים, והם התחילו להיתפס בזנבו ובקשקשיו. דני נבהל. הוא רצה לחזור, אך לא היה בטוח איך. המים היו מסובכים מדי והדרך חזרה לא הייתה ברורה.הוא התחיל לשחות ימינה ושמאלה, מנסה למצוא את הדרך החוצה, אבל כל צעד היה מקשה עליו יותר. המים היו עמוקים ומלאים בצמחים חדים, והדרך חזרה לא הייתה ברורה. אבל דני לא סיפר לאף אחד. הוא לא רצה להיראות טיפש או להרגיש חסר אונים, אז הוא החליט לשתוק. אולי יצליח למצוא את הדרך לבד, חשב לעצמו.בינתיים, החברים שלו בחבורה, שהיו מחכים לו בשונית, התחילו לחשוב שהוא לא חזר הרבה זמן. “מה קרה לדני?” שאלה מיה הדגיגה, דואגת. “הוא לא ענה לקריאות שלנו. זה לא בסדר שהוא לא חוזר בזמן.”“אני לא מבין,” אמר יואב, הדגיג הגדול. “הוא תמיד חוזר מהר אחרי שהוא שוחה לבד. משהו לא בסדר.”“אני יודעת איפה הוא הלך,” אמרה מיה. “הוא תמיד אוהב לחקור את המקום הזה מעבר לשונית הגדולה. בואו נלך ונחפש אותו!”החבורה התחילה לשחות לעבר המקום המסתורי, מקום שדני לא סיפר להם עליו. הם עברו בין השוניות וחיפשו אותו בכל מקום. לאחר זמן מה, הם מצאו אותו, שוחה באיטיות ליד צמחייה חדה, נראית מבולבלת ומעט פגועה. דני ראה אותם ונראה שגופו רעד קצת. “דני!” קראה מיה, “מה קרה לך? למה לא חזרת בזמן?”דני לא ידע איך להסביר. הוא היה מבולבל, נבוך ומעט מפוחד. “לא ידעתי איך לחזור,” אמר בקול רועד. “המים היו מלאים בצמחים חדים, ולא ידעתי איפה הדרך חזרה. פחדתי שתחשבו שאני לא יודע איך לשחות, אז לא אמרתי כלום. ניסיתי למצוא את הדרך לבד, אבל זה לא הצליח.”יואב הביט בו בעדינות. “דני, למה לא אמרת לנו? אנחנו החברים שלך, אנחנו תמיד יכולים לעזור לך. אם היית מספר לנו מה קרה, היינו יודעים איך לעזור לך למצוא את הדרך חזרה.”דני הרים את ראשו והביט בהם בעיניים מהוססות. הוא לא חשב על זה קודם. “פחדתי שתחשבו שאני טיפש,” הוא אמר בקול שקט. “לא רציתי להיראות כמו דג שלא יודע כלום.”מיה חייכה אליו בעדינות. “דני, אין לך מה לפחד. כל אחד מאיתנו לפעמים לא יודע משהו או לא מצליח. זה בסדר לבקש עזרה. אם לא נבקש עזרה כשצריך, יהיה לנו קשה הרבה יותר.”יואב הנהן. “הכנות ואמת תמיד עוזרות לנו להרגיש טוב עם עצמנו. אם היית מספר לנו מה קרה, היינו יכולים לעזור לך. אנחנו חברים, וזה מה שעושים חברים – הם עוזרים אחד לשני.”דני חייך. הוא הרגיש הרבה יותר טוב עכשיו. כל החבורה שחה יחד חזרה לשונית הגדולה, דני היה שמח שהחברים לא כעסו עליו, אלא רק רצו לעזור. הם למדו משהו חשוב – תמיד עדיף להיות כנים ופתוחים, כי כשאומרים את האמת, תמיד אפשר למצוא דרך להתמודד עם כל מצב.לאחר מכן, דני הבטיח לעצמו שלפני שהוא יסתבך שוב, הוא יספר לחבריו מה קורה. כי הוא ידע עכשיו, שכשיש חברים אמיתיים, אפשר לסמוך עליהם ולהיות כנים. וזו הדרך הטובה ביותר להתמודד עם כל דבר, גם אם זה לא תמיד קל.מוסר השכל: הכנות תמיד עוזרת. כשאנחנו כנים עם עצמנו ועם החברים שלנו, אנחנו לא צריכים לפחד, כי תמיד נמצא עזרה ותמיכה.

היום הקלטנו סיפור מאוד מיוחד לבקשתה של מאי וחברתה שיר. הן ביקשו שנספר סיפור עליהן ועל מפגש שלהן עם קדן וטומי ושביחד כולם יצאו למשימה להציל חיות 🆘⛑️😻הסיפור כפי שיצא מהבוט: היה היה פעם, בשכונה קטנה ומלאה בעצים ירוקים בראש העין, שתי חברות טובות מאוד. לאחת קראו מאי ולשנייה קראו שיר. מאי ושיר היו בנות שש וחצי, למדו באותה כיתה וגרו באותו רחוב. הן אהבו מאוד לשחק בגינה הקטנה שמאחורי הבית של מאי, שם היה עץ גדול עם בית עץ שאבא של מאי בנה להן.יום אחד, כשמאי ושיר ישבו בבית העץ וקראו ספרים, הן שמעו קולות של שני ילדים מתקרבים."שמעת את זה?" שאלה מאי את שיר."כן," לחשה שיר, "מעניין מי זה."הן הציצו מהחלון הקטן של בית העץ וראו ילדה וילד שלא הכירו. הילדה הייתה בעלת שיער חום גלי ומשקפיים עגולים, והילד היה גבוה ורזה עם שיער בלונדיני מתולתל וחיוך רחב."היי שם למעלה!" קראה הילדה, "אנחנו חדשים בשכונה. אני קדן וזה טומי. אנחנו מחפשים חברים חדשים."מאי ושיר הביטו זו בזו וחייכו. הן תמיד שמחו להכיר חברים חדשים. "בואו למעלה!" קראה מאי, "יש לנו מקום להרבה חברים."קדן וטומי טיפסו בסולם בזריזות והתיישבו בבית העץ."למה יש לכם מיקרופון?" שאלה שיר בסקרנות כשראתה מיקרופון קטן בתיק של טומי.! "יש לנו פודקאסט!" אמר טומי בגאווה, תלתליו הבלונדיניים קופצים בהתלהבות. "אנחנו מספרים סיפורים לילדים. קוראים לזה 'סיפורי הרפתקאות עם קדן וטומי'.""וואו, זה מגניב!" קראה מאי. "אני ממש אוהבת לשמוע סיפורים.""גם שיר ואני מאוד אוהבות חיות," הוסיפה מאי. "אנחנו תמיד עוזרות לחיות שנקלעות לצרה. רק אתמול מצאנו גוזל שנפל מהקן ועזרנו לו לחזור לאמא שלו."עיניה של קדן נפערו בהתרגשות, שיערה החום הגלי מתנפנף ברוח הקלה. "יש לי רעיון נהדר! מה דעתכן שנשלב כוחות? אנחנו אוהבים לספר סיפורים ואתן אוהבות לעזור לחיות. אולי נוכל לעזור לחיות ביחד ואז לספר על ההרפתקאות שלנו בפודקאסט?""זה רעיון נפלא!" קראו מאי ושיר יחד.באותו רגע, הם שמעו צליל מוזר מכיוון השיחים שמתחת לבית העץ. כל הארבעה הציצו מהחלון וראו חתול קטן וכתום שהיה נראה מבוהל מאוד."הוא נראה אבוד," אמרה מאי בדאגה."בואו נרד לעזור לו," הציעה קדן.הארבעה ירדו במהירות מבית העץ והתקרבו בזהירות לחתול הקטן. הוא היה רועד וקולו היה צרוד מרוב יללות."אולי הוא רעב," אמרה קדן, "יש לי סנדוויץ' בתיק שלי."קדן הוציאה חתיכת גבינה מהסנדוויץ' שלה והניחה אותה לפני החתול. החתול הקטן התקרב בזהירות, הריח את הגבינה ואז אכל אותה במהירות."תראו!" קראה שיר, "יש לו קולר אבל אין עליו שם או מספר טלפון.""אז איך נמצא את הבעלים שלו?" שאל טומי, מסדר את תלתליו הבלונדיניים שנפלו על עיניו.מאי חשבה לרגע ואז אמרה: "יש לי רעיון! נוכל לצלם אותו ולהכין מודעות. ננסה לברר מי בשכונה איבד חתול.""אני אקח תמונה," אמרה קדן והוציאה את הטלפון של אמא שלה שהיא נתנה לה לשמור עליו.לאחר שצילמו את החתול, שיר ליטפה אותו בעדינות. "בינתיים נצטרך לדאוג לו. מה נעשה איתו?""אמא שלי אוהבת חתולים," אמר טומי. "היא תסכים שנשמור עליו עד שנמצא את הבעלים שלו.""אבל אנחנו צריכים לתת לו שם בינתיים," אמרה מאי."מה דעתכם על 'ג'ינג'י'?" הציעה קדן. "הוא כתום כמו השקיעה."כולם צחקו והחתול הקטן נראה מרוצה, כאילו הוא אהב את השם החדש שלו."אז זו המשימה הראשונה של 'המצילים הקטנים'!" הכריז טומי."מצילים קטנים?" שאלה שיר."כן, זה שם הקבוצה שלנו!" אמר טומי בהתלהבות. "ארבעתנו ביחד. אנחנו קטנים אבל יכולים להציל חיות גדולות וקטנות שצריכות עזרה."מאי, שיר וקדן חייכו. הם אהבו את השם החדש.הם לקחו את ג'ינג'י לבית של טומי, שם אמא שלו הסכימה מיד לעזור. היא נתנה לחתול חלב ומקום חמים לישון.למחרת, הארבעה הכינו מודעות עם התמונה של ג'ינג'י וחילקו אותן בכל השכונה. הם דפקו על דלתות ושאלו אם מישהו מכיר את החתול האבוד.ביום השלישי, כשהם כמעט התייאשו, הגיעה שיחת טלפון לביתו של טומי. זו הייתה אישה מבוגרת שגרה בקצה השני של השכונה."ג'ינג'י הוא למעשה צ'אפי שלי," אמרה האישה המבוגרת כשהגיעה לבית של טומי. "הוא נעלם לפני שלושה ימים ואני כל כך דאגתי לו."כשצ'אפי ראה את האישה המבוגרת, הוא מיד רץ אליה וקפץ לזרועותיה. היה ברור שהוא מאוד אוהב אותה.#הסיפור קוצר כי לא היה אפשר להכניסו במלואו

היום טומי רצה שהסיפור יתרחש בג'ימבורי, וקדן ברחה לנו לדמות את מואנה, ושיהיה לנו בהצלחה 🤣הסיפור כפי שיצא מהבוט: יום אחד, מואנה עמדה על חוף האי שלה, מוטומוני, והביטה אל האופק. היא אהבה את הים ואת ההרפתקאות שלה עליו, אבל היום הרגישה משהו שונה. משהו קרא לה לחקור דבר חדש."היי היי!" קראה פואה, התרנגולת המטופשת שלה, שרצה סביבה במעגלים."פואה, את מרגישה את זה? יש משהו חדש באוויר היום," אמרה מואנה.בדיוק באותו רגע, סבתא טאלה הופיעה לידה, מחייכת את החיוך החכם שלה."מואנה יקרה שלי," אמרה סבתא, "האם את מרגישה את הקריאה החדשה?""כן, סבתא, אבל זה לא כמו הקריאה של הים. זה... שונה," ענתה מואנה."לפעמים, אנחנו צריכים לחקור מקומות חדשים כדי ללמוד וליהנות," חייכה סבתא טאלה. "היום, יש מקום מיוחד שנקרא 'ג'ימבורי' ביבשת הרחוקה, ואני חושבת שכדאי לך לבקר שם.""ג'ימבורי? מה זה?" שאלה מואנה בסקרנות."זה מקום שבו ילדים נפגשים, משחקים, לומדים ומגלים דברים חדשים," הסבירה סבתא. "הם מטפסים, קופצים, רוקדים ונהנים ביחד. אני חושבת שתוכלי ללמוד משהו חשוב שם."מואנה הנהנה בהתרגשות. "אז אני אלך לשם! אני אקח את הסירה שלי ואפליג!""קודם," צחקה סבתא טאלה, "בואי נדבר עם אבא שלך. יש לי דרך מהירה יותר להגיע לשם."אחרי שקיבלה את ברכת הדרך מאביה, הצ'יף טוי, מואנה ופואה התכוננו למסע מיוחד. סבתא טאלה, בצורת חיית הים הזוהרת שלה, יצרה מעבר קסום שיוביל את מואנה ישירות לג'ימבורי."זכרי," אמרה סבתא טאלה לפני שנעלמה, "תמיד יש דברים חדשים ללמוד, גם במקומות שנראים מוזרים."מואנה ופואה חלפו דרך המעבר הקסום וברגע אחד הם הגיעו למקום מוזר ומעניין. היה שם בניין גדול עם צבעים בהירים וצלילים של ילדים צוחקים."וואו! זה הג'ימבורי?" שאלה מואנה בפליאה.מואנה נכנסה פנימה והביטה מסביב בהתרגשות. היו שם מתקנים צבעוניים, בריכות כדורים, מגלשות ענקיות, וקירות טיפוס. והכי חשוב - היו שם ילדים רבים שנהנו ושיחקו."שלום!" קראה ילדה בערך בגילה של מואנה. "אני מיה. את חדשה כאן?""כן," ענתה מואנה בחיוך. "אני מואנה, מהאי מוטומוני, ואני באה לחקור את המקום המיוחד הזה.""איזה כיף!" אמרה מיה. "בואי אראה לך את כל המקומות המיוחדים כאן!"מיה הובילה את מואנה לסיור בג'ימבורי. הן החליקו במגלשות הגבוהות, טיפסו על קירות הטיפוס, קפצו בבריכת הכדורים, ואפילו שיחקו משחק של "הים הסוער" - משחק שבו הילדים דמיינו שהם מפליגים בסירה בים סוער."את ממש טובה בזה!" אמרה מיה בהתפעלות כשמואנה הראתה לה איך היא מנווטת את ה"סירה" הדמיונית שלהם."תודה," חייכה מואנה. "אני באמת אוהבת את הים והסירות."מואנה למדה גם דברים חדשים. היא למדה איך לשחק במשחקים שמעולם לא ראתה קודם, והיא למדה איך לעבוד בשיתוף פעולה עם ילדים אחרים שלא הכירה."אבל," היא אמרה למיה, "יש ילדה אחת שם שלא משחקת עם אף אחד. היא נראית עצובה."מיה הסתכלה לכיוון שמואנה הצביעה. "זאת ליאה. היא חדשה כאן והיא ביישנית מאוד. היא לא מצליחה להתחבר לילדים אחרים."מואנה הרגישה את הלב שלה נפתח לליאה. היא ידעה מה זה להרגיש לבד, כמו אז כשחיפשה את מאווי באוקיינוס הגדול."בואי," אמרה מואנה למיה, "בואי נזמין אותה להצטרף אלינו."מואנה ומיה ניגשו לליאה. "היי," אמרה מואנה בחיוך חם. "אני מואנה וזאת מיה. רצינו לדעת אם תרצי להצטרף אלינו למשחק 'הים הסוער'? אני אוכל ללמד אותך איך מנווטים בסירה."ליאה הביטה בהן בעיניים גדולות ומופתעות. "באמת? אתן רוצות שאשחק איתכן?""כמובן!" ענתה מואנה. "כולנו צריכים חברים לצידנו במסע, נכון?"לאט לאט, החיוך של ליאה התרחב והיא הצטרפה אליהן. ביחד, השלוש שיחקו ונהנו עד שהגיע הזמן של מואנה לחזור הביתה."היה לי כל כך כיף!" אמרה מואנה למיה וליאה. "אני חייבת לחזור לאי שלי, אבל אשמח לבוא שוב.""גם לנו היה נהדר," אמרה מיה. "את מיוחדת, מואנה.""כן," הוסיפה ליאה בשקט. "תודה שעזרת לי למצוא חברים. לא אשכח את זה לעולם."כשמואנה חזרה לחוף של מוטומוני, סבתא טאלה חיכתה לה."אז, מואנה היקרה שלי, מה למדת היום?" שאלה בחיוך.מואנה חשבה לרגע. "למדתי שגם במקומות חדשים ושונים לגמרי, אפשר למצוא חברים ולעזור לאחרים. למדתי שלפעמים, ההרפתקה הכי גדולה היא לפתוח את הלב לאנשים חדשים."סבתא טאלה חייכה. "נכון מאוד, מואנה. זאת מתנה מיוחדת שיש לך - היכולת לחבר בין אנשים ולעזור להם למצוא את הדרך שלהם. בדיוק כמו שעזרת למאווי ולטה פיטי."ההמשך חסר..

לסיפור של היום טומי בחר כדמות את סדרת הטלוויזיה HotWheels 🚗🚗🚗קדן ביקשה שהסיפור יתרחש במדגסקר, כי היא נזכרה בסיפור הראשון שלנו, סיפור מקסים ואתם מוזמנים ללכת לשמוע אותו ולהגיב לנו מה אתם חושבים עליו ❤️דרך אגב, זה סיפור שסופר כולו מהראש עוד לפני שהיה בוט 😅הסיפור כפי שיצא מהבוט: # מרוץ בג'ונגל: הרפתקת Hot Wheels במדגסקרהיה זה יום רגיל לחלוטין במוזיאון המכוניות המפורסם, עד שלפתע האורות הבהבו. דני, השומר הלילי, רץ לחדר התצוגה של מכוניות ה-Hot Wheels המיוחדות. משהו מוזר קרה - המכוניות הקטנות והמבריקות נצצו באור כחול!"מה קורה כאן?" לחש דני בפליאה כשהתקרב אל התצוגה.באותו רגע, קול עמוק נשמע ממערכת הכריזה: "צוות Hot Wheels, זוהי משימה דחופה! מדגסקר קוראת לכם!"חמש מכוניות Hot Wheels החלו לרחף באוויר: בליצר הכחול המהיר, פלאש האדום העוצמתי, רוקט הצהוב החלקלק, ג'אמפר הירוק הקופצני, וטורבו הכסוף המנהיג.מעגל אור הופיע על הקיר, וכמו קסם, המכוניות נעלמו לתוכו. דני שפשף את עיניו בתדהמה."איפה אנחנו?" שאל פלאש כשהמכוניות נחתו על חוף טרופי מרהיב."זוהי מדגסקר," אמר טורבו. "אי מדהים באוקיינוס ההודי, מלא ביערות גשם ובחיות מיוחדות שלא תמצאו בשום מקום אחר בעולם.""וואו!" קרא ג'אמפר בהתרגשות, קופץ על גלגליו. "אבל למה הגענו לכאן?"באותו הרגע, ציפור צבעונית נחתה לידם. "ברוכים הבאים, צוות Hot Wheels! אני מוקו, והוזמנתם לכאן על ידי מלך הלמורים.""למורים?" שאל רוקט. "מה זה למורים?""למורים הם חיות חמודות עם זנבות ארוכים וענקיים שחיות בעצים," הסביר מוקו. "והמלך שלהם, המלך ג'וליאן, זקוק לעזרתכם!"המכוניות נסעו בעקבות מוקו דרך הג'ונגל העבות. הם חלפו ליד עצים ענקיים, פרפרים צבעוניים וצמחים מוזרים שלא ראו מעולם.לבסוף, הגיעו למחנה הלמורים, שם המלך ג'וליאן חיכה להם."הו, אורחים יקרים!" קרא המלך ג'וליאן, מנפנף בזנבו המפוספס. "תודה שבאתם! יש לנו בעיה גדולה."המלך הצביע על הר געש מרחוק. "שם, בתוך הר הגעש הישן, יש אבן מיוחדת שנקראת 'אבן הגשם'. היא שומרת על הגשמים שמגיעים לאי שלנו. אבל אתמול, שודדים רעים לקחו את האבן!""בלי האבן," המשיך המלך, "לא יהיו גשמים, והג'ונגל שלנו יתייבש. כל החיות והצמחים יסבלו!""אל דאגה, מלך ג'וליאן," אמר טורבו בביטחון. "צוות Hot Wheels ישיג את האבן בחזרה!"השודדים התחבאו במערה מעבר לנהר הגדול. צוות ה-Hot Wheels תכנן את המשימה בקפידה."בליצר ופלאש, אתם תסיחו את דעת השודדים," אמר טורבו. "רוקט וג'אמפר, אתם תגנבו את האבן חזרה. אני אכין את דרך המילוט."המכוניות יצאו לדרך. בליצר ופלאש דהרו במהירות מסביב למערה, מרעישים וצופרים. השודדים (שהיו תנינים עם כובעי פיראטים) רצו החוצה לראות מה קורה.בינתיים, רוקט וג'אמפר הסתננו פנימה דרך חור קטן. בפנים מצאו את אבן הגשם - אבן כחולה זוהרת."הנה היא!" לחש ג'אמפר. "בוא ניקח אותה ונברח!אבל ברגע שהם נגעו באבן, נשמעה אזעקה חזקה!"אוי לא!" קרא רוקט. "אנחנו צריכים לצאת מכאן מהר!"השודדים חזרו במהירות למערה. רוקט וג'אמפר רצו החוצה עם האבן, והתנינים דלקו אחריהם."לכאן!" קרא טורבו, שהכין שביל מיוחד מענפים ועלים. המכוניות דהרו על השביל במהירות מסחררת, אבל התנינים התקרבו!"יש לי רעיון," אמר בליצר. "בואו ניסע לכיוון המפל הגדול!"הצוות הגיע למפל מים ענק. מתחת למפל היה גשר צר מאוד."כולם לגשר!" פקד טורבו. "אנחנו קטנים וקלים, אבל התנינים הגדולים יהיו כבדים מדי!"המכוניות חצו את הגשר במהירות. כשהתנינים ניסו לעבור אחריהם, הגשר התמוטט והם נפלו למים."הצלחנו!" קראו המכוניות יחד.כשחזרו למחנה הלמורים, המלך ג'וליאן וכל החיות האחרות חיכו להם בהתרגשות."הנה האבן," אמר טורבו, מגלגל את אבן הגשם קדימה.המלך ג'וליאן הניח את האבן במקום מיוחד. מיד, עננים החלו להתאסף בשמיים, וטיפות גשם ראשונות החלו לרדת."הידד!" קראו כל החיות. "צוות Hot Wheels הציל את מדגסקר!"נערכה מסיבה גדולה לכבוד המכוניות הגיבורות. הלמורים רקדו, הציפורים שרו, והמכוניות הקטנות סיפרו על הרפתקאותיהם במוזיאון.כשהגיע זמן הפרידה, המלך ג'וליאן העניק לכל מכונית מדליה מיוחדת עשויה מפירות טרופיים."אתם תמיד תהיו גיבורי מדגסקר," אמר המלך. "חזרו לבקר אותנו בקרוב!"ברגע אחד הם חזרו למוזיאון.דני, השומר, לא האמין למראה עיניו כשהמכוניות חזרו למקומן. האם כל זה היה חלום? אבל אז ראה על כל

היום סיפרנו את הסיפור של איתן החמוד בן 4.5 ששלח לנו בקשה לסיפור על ברק ומכוניות הענק באנטרקטיקה. תהנו ❤️הסיפור כפי שיצא מהבוט מינוס החלק האחרון כי יצא ארוך 😅# ברק והחברים מצילים את היום באנטרקטיקההיה זה יום קר ובהיר באנטרקטיקה. השמש הארקטית זרחה מעל הקרחונים הלבנים, והפינגווינים התרוצצו בשמחה על השלג. ברק, המשאית האדומה והאמיצה, שיחק עם אחותו הקטנה נצנצית במגרש המשחקים המיוחד שנבנה על הקרח. הם אהבו במיוחד את המסלול המפותל בין הקרחונים הזוהרים."בוא נתחרה עד גבעת השלג הכחולה!" קראה נצנצית בהתלהבות, גלגליה המיוחדים לשלג מתרוצצים במהירות על המשטח הקפוא."בסדר," צחק ברק, שרשראות השלג שלו משמיעות צליל חורקני על הקרח, "אבל הפעם אני אתן לך יתרון של שלוש שניות!""אתה תמיד אומר את זה," גלגלה נצנצית את עיניה, "אבל אני מספיק מהירה על הקרח גם בלי היתרון שלך!"בדיוק כשעמדו להתחיל במרוץ, שמעו צעקות מבוהלות מכיוון הדרך הראשית המובילה לתחנת המחקר. גבי, המכונית הוורודה היפה עם מחממי המנוע המיוחדים, הגיעה במהירות למגרש המשחקים, אדי קור יוצאים מהמנוע שלה."ברק! נצנצית! אתם חייבים לעזור!" קראה גבי בקול רועד. "מחץ הרשע השתגע לגמרי הפעם! הוא לא רק פיזר מסמרים בדרך הראשית, הוא גם התיז מים שקפאו והפכו למלכודות קרח! כל מי שמנסה לעבור מחליק ונתקע!""אבל למה שיעשה דבר כזה?" שאלה נצנצית, אדי קור קטנים יוצאים מפיה."שמעתי אותו אומר שהוא כועס כי אף אחד לא הזמין אותו למסיבת חורף של תחנת המחקר בשבוע שעבר," הסבירה גבי.ברק חשב לרגע, קרח קטן מתגבש על המראה שלו. "אנחנו חייבים לעצור אותו, אבל נצטרך עזרה. נצנצית, את בטוחה שאת רוצה להצטרף? זה יכול להיות מסוכן במזג האוויר הזה.""ברור שאני רוצה!" קראה נצנצית. "יש לי את הצמיגים המיוחדים לקרח, ואני הכי טובה בהחלקה על משטחים קפואים. ואתה תמיד אומר שגודל לא קובע את היכולת לעזור!""את צודקת," חייך ברק בגאווה. "בואו נמצא את ארס. הוא תמיד יודע מה לעשות במצבים כאלה, במיוחד עם הציוד המיוחד שלו לתנאי הקור."הם מצאו את ארס במוסך החם שלו, מתקן את מערכת החימום של טרקטור השלג הזקן. כששמע על המצב, מיד הפסיק את עבודתו" "יש לי בדיוק את מה שאנחנו צריכים," אמר ארס והלך לקצה המוסך המחומם. "הנה המגנט הענק החדש שבניתי, עם מערכת חימום מיוחדת נגד קפיאה. הוא יכול להרים אפילו משאית! אבל יש בעיה - הוא כבד מדי בשביל שאחד מאיתנו יוכל להזיז אותו לבד בשלג העמוק.""אולי אני יכולה לעזור!" הציעה נצנצית. "אני קטנה וקלה מספיק כדי להחליק מתחת למלכודות הקרח של מחץ ולהגיע למתג ההפעלה של המגנט!""ואני יכולה להסיח את דעתו של מחץ," הוסיפה גבי. "הוא תמיד מתרגז כשאני מראה לו איך אני מחליקה יותר טוב ממנו על הקרח!"מצוין!" קרא ארס. "ואני אדע איך לכוון את המגנט ולהפעיל את מערכת ההפשרה ברגע הנכון. ברק, אתה עם שרשראות השלג החזקות שלך תהיה אחראי על הובלת המגנט."כשהגיעו לדרך הראשית, המצב היה גרוע מכפי שחשבו. מכוניות רבות החליקו על הקרח והיו תקועות, והמסמרים היו מפוזרים בכל מקום. מחץ עמד על גבעת קרח, צוחק בקול רם על המהומה שיצר, אדי קור עולים ממנוע החימום שלו. "היי, מחץ!" קראה גבי בקול מתגרה. "שמעתי שאתה חושב שאתה הכי טוב בהחלקה על קרח. בוא נראה אם זה נכון!"כצפוי, מחץ לא יכול היה לעמוד בפיתוי. הוא מיד התחיל לרדוף אחרי גבי, מחליק על הקרח ומתנשף אדי קור סמיכים.בינתיים, נצנצית התגנבה בזהירות בין המסמרים ומלכודות הקרח. היא הייתה כל כך קטנה וזריזה שאפילו הפינגווינים הסקרנים בקושי הבחינו בה. כשהגיעה למתג של המגנט, קראה דרך הרוח הקפואה: "עכשיו, ארס!"ארס הפעיל את המגנט החם, וברק מיהר להוביל אותו מעל לדרך המושלגת. כל המסמרים התרוממו באוויר כמו להקת פתיתי שלג מתכתיים! ואז, בעזרת מכשיר החימום המיוחד שארס המציא, הם הצליחו להמיס את מלכודות הקרח ולשחרר את כל המכוניות התקועות.כשמחץ חזר, מתנשף ועייף מהמרדף על הקרח אחרי גבי, הוא לא האמין למראה עיניו. כל התוכנית שלו נמסה כמו קרח בשמש!"למה?" שאל בכעס. "למה הרסתם הכל?""כי זו לא הדרך הנכונה להשיג חברים," אמר ברק ברכות. "אם היית מרגיש בודד או פגוע, היית יכול פשוט לדבר איתנו. אנחנו יודעים שהחורף באנטרקטיקה יכול להיות בודד.""אבל... אף אחד לא רוצה להיות חבר שלי," מלמל מחץ, פתאום נשמע קטן וחלש כמו רוח קרה."זה לא נכון," אמרה נצנצית בחיוך חם. "אנחנו נשמח להיות חברים שלך. ואתה מוזמן להצטרף אלינו למשחקי החלקה על הקרח!"

טוב אז היום היה תורה של קדן לבחור דמות, והיא בחרה בקאובויית, קאובוי בת, אבל הבוט שלנו התעלם מהבקשה וכתב סיפור על ילדה בשם נועה וזרמנו איתו 😅טומי בחר שהסיפור יתרחש במשחקייה 🎮🕹️הסיפור כפי שיצא מהבוט: בוקר אחד התעוררה נועה עם חיוך ענק על הפנים. היום היה היום המיוחד שחיכתה לו - יום ההולדת שלה! אמא הבטיחה לה מתנה מיוחדת: ביקור במשחקייה החדשה שנפתחה בקניון.נועה התלבשה במהירות, בחרה את החולצה הכי יפה שלה - זו עם הכוכבים הנוצצים, ויצאה עם אמא למשחקייה. כשהגיעו, העיניים של נועה נפערו לרווחה. המקום היה מדהים! אורות צבעוניים הבהבו מכל עבר, מוזיקה שמחה התנגנה ברקע, וצלילי משחקים מרגשים מילאו את האוויר."וואו!" קראה נועה בהתרגשות, "זה כמו להיכנס לעולם קסום!"הדבר הראשון שמשך את תשומת ליבה היה משחק מרוצי המכוניות. היא התיישבה במושב הנהג, אחזה בהגה הצבעוני, ודהרה במסלול וירטואלי מלא פיתולים ומכשולים. "אני טייסת מרוץ!" צחקה כשעקפה מכונית אחרי מכונית. פתאום הבחינה בילד בן גילה שמתחרה איתה במסלול השני. "קוראים לי דן," הוא אמר, "בוא נראה מי מגיע ראשון!" המירוץ היה מותח במיוחד, ובסוף נועה ניצחה בהפרש של שנייה!אחר כך, גילתה את משחק הריקודים. על מסך ענק הופיעו חיצים צבעוניים, ונועה צעדה וקפצה בהתאם לקצב המוזיקה. ילדים אחרים הצטרפו אליה, וכולם רקדו יחד בהנאה. "את רוקדת ממש יפה," אמרה ילדה אחת בשם מיכל, "אפשר להצטרף אלייך?" יחד הן יצרו כוריאוגרפיה מיוחדת משלהן, וכל הילדים במשחקייה הסתכלו עליהן בהתפעלות.במשחק הבא, נועה נכנסה למציאות מדומה. היא חבשה משקפיים מיוחדים והרגישה כאילו היא מטיילת בג'ונגל אמיתי! היא ראתה קופים קופצים מעץ לעץ, שמעה ציפורים טרופיות, ואפילו "האכילה" תוכי צבעוני. פתאום, הופיע נמר וירטואלי! נועה ידעה שזה רק משחק, אבל הלב שלה דפק בהתרגשות כשהיא הצליחה לברוח ממנו בזריזות.בפינת המשחקים הקלאסיים, נועה שיחקה בכדורי באולינג זוהרים. היא למדה איך לכוון נכון את הכדור מאבא של דן, שהיה שחקן באולינג מקצועי. הוא לימד אותה טכניקה מיוחדת, וכשהפילה את כל הפינים בבת אחת, כולם מחאו לה כפיים! "סטרייק!" קראה בשמחה. היא המשיכה לשחק עם דן ומיכל, וביחד הם ערכו תחרות קטנה וכיפית.אחרי הבאולינג, הם גילו משחק חדש - סימולטור גלישה! נועה עמדה על לוח גלישה אמיתי שזז בהתאם לגלים במסך. היא הרגישה כאילו היא באמת גולשת בים. "תיזהרי מהכריש!" צעק דן בצחוק כשכריש וירטואלי קפץ מהמים. כולם צחקו והתגלגלו מצחוק כשנועה כמעט נפלה מהלוח בהפתעה.לקראת סוף היום, נועה גילתה את מכונת תפיסת הבובות. אחרי כמה ניסיונות, היא הצליחה לתפוס דובי קטן וורוד. "זו תהיה מזכרת מהיום המיוחד הזה," אמרה לאמא שלה. היא החליטה לתת למיכל את אחת הסיכות שקיבלה במתנה, ולדן היא נתנה מדבקה מנצנצת. "ככה תזכרו את היום המיוחד הזה," אמרה בחיוך.כשהגיע הזמן ללכת הביתה, נועה חיבקה את הדובי החדש שלה והחליפה מספרי טלפון עם חבריה החדשים. "זה היה היום הכי כיף בחיים שלי!" אמרה לאמא. בדרך הביתה, היא כבר תכננה את הביקור הבא שלה במשחקייה, והחליטה שתזמין את דן ומיכל וכל החברות שלה מהכיתה לחגוג איתה שם.באותו לילה, נועה נרדמה עם חיוך על הפנים, מחבקת את הדובי החדש שלה, וחולמת על כל ההרפתקאות המופלאות שחוותה במשחקייה הקסומה. היא ידעה שמצאה לא רק מקום מדהים לשחק בו, אלא גם חברים חדשים שאיתם תוכל לחלוק עוד הרבה הרפתקאות מרגשות.

אחרי הפסקה ארוכה אנחנו חוזרים עם בקשה מיוחדת מילד מיוחד בשם עמית שביקש סיפור על מכבי חיפה שמשחקים נגד קבוצת חייזרים בשם חייזריקו. תודה עמית,מקווים שתהנה! הסיפור כפי שיצא מהבוט: מסע הכוכבים של מכבי חיפהביום חמישי, בשעה 16:00 אחר הצהריים, קבוצת הכדורגל מכבי חיפה התאמנה כרגיל במגרש האימונים שלה. השמש הייתה בעיצומה, והשחקנים עטו זיעה לאחר אימון קשה ומאומץ.אייל, השוער הוותיק בן ה-35, ישב על ספסל ההחלפה ושתה מבקבוק המים שלו. לפתע, מסך ענק הופיע מולו, ועליו הודעה מוזרה: "אתגר בינגלקטי ממשלת החייזרים"."חבר'ה!" הוא קרא לשחקנים. "תראו מה קיבלתי!"עמית, מוביל הקבוצה, ניגש אליו וקרא בקול: "הזמנה למשחק כדורגל מול קבוצת החייזרים - 'חייזריקו'!"השחקנים החלו לצחוק. "חייזרים? באמת?" אמר אחד השחקנים."זה לא בדיחה," ענה אייל. "זוהי הזמנה רשמית ממרכז הבקרה הבינגלקטית."המאמן, טומי, התבונן בהזמנה בסקרנות. "אין לנו מה להפסיד," הוא אמר. "ננסה את מזלנו!"שבוע לאחר מכן, הם הגיעו למגרש הכדורגל הבינגלקטי. המגרש היה עשוי מחומר זוהר בצבע כסף, והיו סביבו יותר מ-50,000 צופים חייזריים.החייזרים של "חייזריקו" היו מרשימים. כל אחד מהם יכול היה לקפוץ 10 מטרים באוויר, לרוץ במהירות של טיל, ולשלוט בכדור בצורה בלתי אנושית. להם כנפיים ירוקות, שלוש רגליים, ועיניים זוהרות בצבע סגול.השופט - חייזר ענק עם כובע שחור - נתן את אות המשחק. מיד החייזרים החלו לעוף במגרש, זורקים את הכדור בתנועות מופלאות שאף אחד לא ראה מעולם.בחצי הראשון, החייזרים הובילו 3:0. הם נראו בלתי מנוצחים. מכבי חיפה נראתה קטנה ופגיעה מולם.אבל עמית לא ויתר. "חבר'ה," הוא אמר בהפסקה, "אנחנו לא רק קבוצה. אנחנו משפחה. נילחם יחד!"בחצי השני, כל שחקן תמך בשני. הם העבירו כדורים במהירות, יצרו הזדמנויות, ועבדו כגוף אחד. בדקה ה-80, עמית כבש את השער המכריע. 4:3 למכבי חיפה! החייזרים המופתעים שאלו: "איך עשיתם זאת?"עמית חייך: "רק בזכות העבודה המשותפת והאמון ההדדי!"לאחר סיום המשחק הנפלא, קרה משהו בלתי צפוי. נציג מטעם הקונפדרציה הבינגלקטית הגיע למלון שבו התאכסנה קבוצת מכבי חיפה."אתם זכיתם לא רק במשחק," אמר הנציג, "אלא גם בהזדמנות היסטורית."הוא הסביר שבשל הרוח הספורטיבית והעבודה השיתופית שהראו השחקנים, הם נבחרו לייצג את כדור הארץ בטורניר הכדורגל הבינגלקטי השנתי.עמית הביט בחבריו בהפתעה. "אנחנו? מייצגים את כל כדור הארץ?"הנציג החייזרי חייך ואמר: "בדיוק. מי שיותר טוב מקבוצה שהראתה שאיחוד וכבוד הדדי חשובים יותר מניצחון?"מוסר ההשכל: כוחה האמיתי של קבוצה טמון לא ביכולות האישיות, אלא באחדות, באמון ובעבודה משותפת. כשאנחנו תומכים זה בזה ומאמינים יחד, אנחנו יכולים להצליח גם כשהמשימה נראית בלתי אפשרית.הסיפור מסתיים בחגיגה גדולה, כאשר שחקני מכבי חיפה והחייזרים חוגגים יחד, מוכיחים שספורט יכול לאחד בין תרבויות ויצורים שונים.

הסיפור של היום הומצא עבור אייל מגבעתיים שחגג יומולדת 8.אייל ביקש סיפור על ברולסטארס בארץ השדים והמלאכים. מקווים שתהנה! הסיפור כפי שיצא מהבוט: בבוקר בהיר אחד, קנג'י הנינג'ה החמוד מברול סטארס התעורר במיטתו הנוחה. הוא התמתח, סידר את הצעיף האדום שלו, ויצא לגינה לתרגל את תנועות הנינג'ה שלו. השמש זרחה, והציפורים שרו את שירי הבוקר שלהן.פתאום, משהו מוזר קרה. ענן קטן וורוד התקרב אליו, ומתוכו צנח מכתב מוזהב שנצץ באור השמש. על המעטפה היה כתוב באותיות מעוטרות: "לקנג'י היקר, גיבור ברול סטארס האמיץ". קנג'י פתח את המכתב בזהירות וקרא בהתרגשות: "קנג'י היקר, אנחנו זקוקים לעזרתך בארץ השדים והמלאכים! רק אתה, עם הכוחות המיוחדים והלב הטוב שלך, יכול לעזור לנו במשימה חשובה!""וואו!" קרא קנג'י בהתרגשות. ובאותו רגע, הופיע לפניו שער קסום עשוי מקשת צבעונית. הוא אזר אומץ, לקח נשימה עמוקה, וקפץ פנימה.כשנחת בארץ השדים והמלאכים, קנג'י מצא את עצמו בעולם מדהים. העננים היו בצבעי ורוד ותכלת, פרפרי קריסטל עפו באוויר, ופרחים מוזיקליים ניגנו מנגינות קסומות בכל פעם שנשבה הרוח.לפתע, שמע קול בכי עדין. מאחורי שיח פרחים זוהר, מצא מלאך קטן בשם אור, שישב עצוב. "למה אתה בוכה?" שאל קנג'י בעדינות."אני רוצה להיות חבר של גילי השד," הסביר אור, "אבל כולם אומרים שמלאכים ושדים לא יכולים להיות חברים. גילי אוהב לשחק משחקים כמוני, והוא ממש נחמד, אבל..."באותו רגע, הופיע שד קטן עם קרניים סגולות - זה היה גילי! "גם אני רוצה להיות חבר של אור," אמר גילי בביישנות, "אבל אף אחד לא מבין אותנו.""יש לי רעיון!" קרא קנג'י. "שמעתי על פרח הקשת המיוחד. אומרים שמי שמוצא אותו יכול להראות לכולם את הקסם האמיתי של חברות. בואו נחפש אותו ביחד!"וכך יצאו השלושה למסע. הם עברו בעמק הממתקים הקסום, שם למדו לחלוק זה עם זה את הסוכריות הטעימות ביותר. הם חצו את נהר הכוכבים הנוצץ, כשגילי עזר לאור לעבור על הסלעים החלקלקים, ואור השתמש בכנפיים שלו כדי להגן על גילי מהמים המתזים.בדרך הם פגשו חיות קסומות: דרקון קטן שלימד אותם לעוף יחד, חד-קרן שהראה להם איך לרפא פרחים חולים, ופיה חכמה שסיפרה להם סיפורים על חברויות מיוחדות מכל רחבי העולם הקסום.כשהגיעו להר הקריסטל הגבוה, הם נתקלו באתגר הכי קשה: מערה חשוכה שהיה צריך לעבור בה. אור פחד מהחושך, וגילי פחד מהאור החזק שבקע מכנפי המלאך. אבל קנג'י הראה להם איך לעבוד יחד - אור האיר את הדרך בעדינות, וגילי השתמש ביכולת שלו לראות בחושך כדי למצוא את השביל הבטוח.סוף סוף, על פסגת ההר הגבוה, הם מצאו את פרח הקשת. הוא היה מדהים - כל עלה זהר בצבע אחר, והוא שר מנגינה קסומה של שמחה וחברות.אבל כשהתקרבו לפרח, קרה דבר מפתיע - הפרח התחיל להכפיל את עצמו! פתאום היו שם מאות פרחי קשת קטנים, והם התעופפו בכל רחבי ארץ השדים והמלאכים."עכשיו אני מבין!" קרא אור בהתרגשות. "הפרח לא היה צריך להיות רק אחד - החברות שלנו יצרה הרבה פרחים, כי אהבה וחברות רק גדלות כשמשתפים אותן!"גילי חיבק את חבריו החדשים: "וכל הזמן חשבנו שאנחנו צריכים משהו מיוחד כדי להיות חברים, אבל האמת היא שכבר היינו חברים מיוחדים!"קנג'י חייך בגאווה. המשימה שלו הצליחה הרבה יותר ממה שציפה. לא רק שעזר לשני חברים להתחבר, אלא גם גרם לכל ארץ השדים והמלאכים להבין שחברות אמיתית יכולה להתקיים בין כל היצורים, לא משנה כמה הם שונים זה מזה.כשהגיע זמנו לחזור הביתה, אור וגילי העניקו לו מתנה - שרשרת קטנה עם תליון בצורת פרח הקשת. "כדי שתמיד תזכור את ההרפתקה המיוחדת שלנו," אמרו.מאז, בכל פעם שקנג'י רואה קשת בשמיים או פוגש מישהו שונה ממנו, הוא נוגע בתליון שעל צווארו ונזכר בלקח החשוב שלמד: החברות הכי טובה נוצרת כשפותחים את הלב ונותנים הזדמנות אמיתית לכולם.וכך, בזכות קנג'י, אור וגילי, הפכה ארץ השדים והמלאכים למקום שבו כולם - שדים, מלאכים, ואפילו נינג'ות קטנות מברול סטארס - יכולים להיות חברים הכי טובים.סוף