"קולות מהעוטף". בימים שהלב והראש לא תופסים את מה שהתרחש בשבת הארורה לפני שבועיים בדיוק, הבנתי שהדבר שאני הכי רוצה לעשות באמצעות הפודקאסט שלי "סיפור אחד", זה לתת קול לתושבי העוטף. לשמוע על החיים השלווים שהיו להם בעבר שנראה כרגע מאוד רחוק, לדעת מה עבר עליהם, מה הם חווים עכשיו והאם הם חושבים שיחזרו אל הישובים שהם כל כך אוהבים, אל המקום שחשבו שהוא בטוח, מקום שבו איבדו כל כך הרבה אנשים שיקרים להם.  פגשתי את בר חפץ, בן 47 שנולד בקיבוץ נירים, דור שלישי במקום ונכד לסבא שהיה ממקימי הקיבוץ. בר הוא אב לשני ילדים ובשבת הארורה של השבעה באוקטובר הוא ובני משפחתו המורחבת היו פרוסים בארבעה ממ"דים שונים ברחבי הקיבוץ! דיברנו על הילדות שחווה שם ללא פחד, על שדות מוריקים וטיולי אופניים בין הקיבוצים, על החיים בצל האיומים שהלכו וגברו ועל ההבנה שלו במהלך השנים שהולך לקרות דבר גדול ונורא בדיוק כמו שקרה.   כבר 13 שנים שהוא מגדל ומנהל את ענף האבוקדו של נירים, קשור לכל רגבי האדמה שבאזור ורוצה כבר לשוב אל ביתו. גם פוליטיקה לא חפה מהשיחה שלנו והרבה סוריאליזם כי כנראה שכרגע זו אחת התרופות הכי טובות למציאות שבה כולנו חיים. אני מחבק מרחוק את תושבי העוטף וקורא למי שרוצה להשמיע את קולו דרך הפלטפורמה שלי, ליצור איתי קשר ויתקבל בברכה ובאהבה. מאחל ימים טובים לכולנו.

"הרגע שבו איבחנתי את עצמי כ׳דור שני להלם קרב׳ היה רגע מכונן בחיי". במשך 14 שנה למדה האמנית והצלמת שירז גרינבאום להכיר את אבא שלה מיכאל, הלום קרב ממלחמת יום הכיפורים. עם הזמן הבינה שהיא דור שני לפוסט טראומה. הקימה את פורום "להאיר את הבית" ועכשיו היא מציגה תערוכה חדשה ועוצמתית שנוצרה דרך עדשת המצלמה. חודשים ספורים לפני פתיחתה של התערוכה, נפטר אביה. בספר שמוצג בתערוכה היא כותבת: "מסתכל עליו עכשיו, מיכאל (מייקל) גרינבאום. כנראה האדם שהסתכלתי עליו הכי הרבה בחיי הבוגרים.  שמרתי עליו במבט לאורך 14 השנים האלו. שלא יעשה טעות, שלא יפול, שלא יאבד רגל בניתוח, שלא יחצה את הרחוב כשאוטובוס עובר, שלא יתפשט בכניסה לביטוח הלאומי, שלא יאבד את הבית, שלא ילך מכות". ביקרתי בתערוכה העוצמתית שלה בגלריית האמנות P8 בת"א וישבנו לשיחה פתוחה ומרגשת, שם שיתפה בתחושות ורגעים חזקים בחייה: "בהיעדר תמיכה ואבחון מקצועיים, היה הבית בילדותי מקום של כאוס ומקור בלתי נדלה לכאב. אבי, שלא קיבל טיפול לאורך כ-30 שנה, סבל מהתפרצויות זעם, תפקוד לקוי, סיוטי לילה, אלכוהוליזם, ועוד סימפטומים רבים של הפרעת-דחק שנגרמת כתוצאה ממלחמה".

ארנון שני היה תלמיד טוב והתעסק בהטסת טיסנים, אבל לא חשב שהוא יכול להיות טייס. כשהיה בכיתה יב', התרסק טייס שגר ברחוב לידו ודווקא הדבר הזה עורר בו מוטיבציה להתגייס חיל האוויר. את קורס הטייס עשה בזמן מלחמת ההתשה, בטיסה העשירית שלו במטוס מסוג פוגה הוא התרסק עם המדריך בשדה מוקשים. הם חולצו, הוא שבר את הגב, אך למזלו לא נגרם נזק למערכת העצבים שלו ולאחר החלמה של כ 4-5 חודשים, הוא נכנס לקורס אחר.  במהלך מלחמת יום כיפור היה טייס קרב בטייסת 102 בחצרים. זו טייסת הסקייהוקים שיצאה למספר הגיחות הגבוה ביותר במלחמה, אך יחד עם זאת גם איבדה הכי הרבה מטוסים במלחמה, כולל חברים שלו שנהרגו. הוא מעיד על עצמו שלאורך השנים היה קצת פוסט טראומטי: "יש בי רמה של חוסר ריכוז. עקב כך גם עזבתי את האקדמיה". הטיפוס ההרפתקן הטיס לא מעט שנים מטוסי ריסוס (גם שם התרסק פעמיים) וכיום נהנה מהמשפחה המורחבת והנכדים.

"לאחר זמן מסוים משתרר שקט, הכול מלא עשן, האוזניים חרשות. עמדנו כשישה חיילים בצד של הקשר מסתכלים אחד על השני, ואז נשמעה קריאה מבחוץ 'היי חברה צאו החוצה', אני צועק בחזרה 'מי אתה? מה אתה עושה בחוץ?' בתשובה הוא אומר 'נכנענו והמצרים מבינים שאתם בפנים ואם לא תצאו יהרגו את כולם'." יגאל כוחלאני נושא עימו כבר 50 שנה את הצלקות הנפשיות מהכלא המצרי ומהשירות הארוך בסיני עוד לפני שפרצה המלחמה. כיום הוא מכהן כיו"ר עמותת "ערים בלילה" - עמותת חיילי צה"ל שהיו בשבי האויב, עמותה שפועלת במישורים רבים למען פדויי השבי. יש לו טענות רבות לממסד ולמשרד הביטחון באשר לטיפול בשבויים לאורך השנים. על החקירה לאחר ששוחרר מהכלא המצרי הוא מספר: "כאשר התחלתי לדבר על המצב לפני המלחמה ועל האדישות הצבאית, חוסר הרצון של הפיקוד לקבל את הדיווחים שלנו על התעצמות המצרים מולנו, על ההזנחה של המעוז, על חוסר ציוד לחימה ועוד, הם לא הסכימו לשמוע - זה לא עניין אותם, הראש שלהם היה במידע שהיה לי והייתי יכול למסור למצרים". יגאל כתב מעין יומן המגולל את מה שעבר עליו במעוז "מצמד", בכלא המצרי כשבוי וגם לאחר השחרור במתקני השב"כ. הוא שלח אותו אלי והסכים שאספר בקולי את מה שעברו הוא וחבריו במהלך התקופה הזו. 

עמוס ארזי התבשר על כך שתפרוץ מלחמה כבר בבוקר השישה באוקטובר, אבל הוא בוודאי לא תיאר לעצמו שיצא ממנה עם פציעת ראש, חברים מהפלוגה שלא חזרו וזיכרונות לא פשוטים מאותה תקופה. הוא נולד בקיבוץ בית אלפא והתגייס לגדוד 202 של הצנחנים, השתחרר בסוף 1968. לאחר מכן במילואים שירת בגדוד 66, בחטיבה 55 של הצנחנים. בשיחה פתוחה הוא משתף ונזכר ביום הכיפורים עצמו כאשר הגיעו אליו עם הוראה ברורה: "קח את עצמך וסע עם הטנדר שלך אל עבר השדה באזור רמת דוד כי היום בשעה 14:00 עומדת לפרוץ מלחמה!" לאחר מספר ימים הגדוד שלו הוטס במטוס הרקולס לסיני. שם הגיעו למפקדת "בלוזה" ומשם נשלחו למקומות אחרים ולמשימות. הוא נחשף למראות לא פשוטים בכלל, למשל כאשר ראה משאית ועליה הרבה מאוד גופות של חיילי צה"ל. בהמשך כאמור נפצע, החלים וביקש לחזור לסיני. בסיכום הראיון הוא אומר: "אישתי אומרת לי שכל מי שהיה שם הוא שרוט וקצת הלום קרב ולא מטופל והיא צודקת". הכנות והפתיחות של עמוס במהלך הראיון ריגשו אותי מאוד!

פלוגה א' של גדוד 906 של הנחל עמדה לסיים תוך ימים ספורים את קורס המ"כים בבסיס מחווה אלון. תמונת המחזור כבר צולמה, הזמנות נשלחו לטקס הסיום ורק נשאר להתאמן על תרגילי הסדר למפקד הסיום, אלא שלצבאות הסורים והמצרים היו תוכניות אחרות.  עוזי לנדאו היה אחד מאותם קצינים שהעבירו את הקורס. כסגן מפקד הפלוגה הוא מצא את עצמו תוך זמן קצר מוביל את הפלוגה לסיני. למרות שחלפו 50 שנה, הוא מתאר בצורה חדה, ברורה ומרתקת מאין כמוהה את מה שעברו שם ובמיוחד את הקרב ההירואי שלו ושל לוחמיו בהגנה על מעוז בודפסט. בסיום השיחה איתו, עוזי הקריא באוזני מכתב מרגש מאוד שכתב לחיילי ומפקדי פלוגת החרמש ושאר הכוחות שנשלחו לחבור אלינו למוצב בודפסט וכך הוא מסיים אותו: "לפי הרגשתנו באותו בוקר ה 15.10.73 נוצרה ברית דמים בינינו, אין לנו דרך לנחם אתכם, רק להיות איתכם בדממה ולפנות לכם מקום של כבוד בליבנו עד יומינו האחרון" שנים אחר כך חש בהתקפי חרדה. בעצת הרופאה שלו הוא החל לגלות את עולם היוגה והבין שכך הוא יכול להרגיע את הנפש. הוא עוסק כבר כ 20 שנה בתחום ובעצמו מורה ליוגה. הדבר שהכי בלט בשיחה עם עוזי היתה הצניעות שלו והדגש על הרעות ועל אחוות הלוחמים של הפלוגה. פגשתי אדם מיוחד במינו ומעורר השראה!

מתי חי הוא בן יחיד להורים שאיבדו כל אחד בנפרד את בני זוגם וילדיהם בשואה, שרדו ועלו לארץ. הוא גדל בבית שהיו בו הרבה מאוד שתיקות: "אבא שלי נשאר דתי למרות השואה ואמא שלי הפסיקה להיות דתיה בגלל השואה וזה הבית שגדלתי בו", הוא משתף.  מתי חי התגייס לבני משקים של הנח"ל ואת עיקר המלחמה עבר במעוז "בודפסט" בסיני: "אני זוכר את היום השני למלחמה, היתה אנדרלמוסיה מטורפת, אתה רואה שאף אחד לא באמת יודע מה קורה". הוא היה שותף לקרב ההתנגדות ההירואי של חיילי פלוגה א' של גדוד 906 של הנח"ל שהגנו על מעוז "בודפסט".  לקראת סיום הראיון הוא משתף בזיכרון מרגש במיוחד שחווה: "בסוף יום לחימה במעוז התכנסנו באחד הבונקרים כדי לסכם את היום ואני זוכר שאחד החבר'ה קם ואמר: "אני מרגיש תחושה שלא הרגשתי אף פעם בחיים, אני מרגיש שאני נמצא בו ב'בודפסט' בשפיץ של ההיסטוריה, שמאחורי נמצא הגדוד, ומאחוריו החטיבה, האוגדה וסיני וארץ ישראל וכל ההיסטוריה של העם היהודי מאז אברהם אבינו ואני בזה שאני יושב פה, אני ממשיך את ההיסטוריה של העם היהודי". מתי בן 69 כיום, הוא איש חינוך, מדריך לידיעת הארץ ומדריך טיולים באפריקה, הוא האיש שיזם את הקמת המכינות הקדם צבאיות, היה בעברו ראש מדור ידיעת הארץ בחיל החינוך, מנהל בתי ספר שדה של החברה להגנת הטבע ובין המקימים של המנהל לחינוך ערכי במשרד החינוך.

יום הכיפורים ואיתו העימותים בכיכר דיזנגוף היו עוד דוגמה חיה לקיטוב ולמחלוקות שקיימים בחברה כבר זמן רב. בתוך כל אותם קונפליקטים שצצים ועולים מדי יום, קמה "תנועת ההיפרדות" - קבוצת פייסבוק שהמטרה שלה היא קידום הרעיון שמדינת ישראל צריכה להתפצל לשתי מדינות נפרדות, כך שכל פלח באוכלוסייה יוכל לחיות את חייו על פי ערכיו. בתוך כמה חודשים צברה הקבוצה כמעט 46,000 חברים והצליחה להעלות את הרעיון הלא שיגרתי על סדר היום הציבורי והתקשורתי. ניצן עמית, בן 33 בלבד הוא המייסד שלה: "המילה אחדות היא בעצם כסות לקניית זמן; הפיילוט במעיינות או הרכבת הקלה שלא עובדת בשבת. המגמה הזו קיימת כבר עשרות שנים. אתה מבין שאין באמת אחדות, תסתכל לדוגמה על נתוני הגיוס לצבא, או על חלוקת המיסים לאוכלוסיות השונות. אז אם אחדות בביטחון, בכלכלה ובחברה, אז המילה הזו היא רק תירוץ". פגשתי את ניצן לשיחה כדי לשמוע מהיכן הגיע, איזה תגובות הוא מקבל וכיצד הוא מתמודד עם הביקורות השונות.  "גדלתי בבית מאוד ציוני ושורשי, חינכו אותנו ללמידה וסקרנות, להכרת היהדות והמסורת בשילוב ערכים ליברליים של חופש והבעת הדעה. התנועה שלנו אומרת שהמצב במדינה כרגע הוא מצב בלתי נסבל ובעיקר לציבור הליברלי והחילוני הוא לא בר קיימא. זה אומר שעוד 10-20 שנים מדינת ישראל לא תוכל להמשיך להתקיים, והפיתרון שאנחנו מוצאים לדבר הזה הוא היפרדות לשתי מדינות נפרדות, כאשר מדינה אחת תהיה מדינה ליברלית עם הפרדת דת ומדינה, והמדינה השנייה תהיה מדינה שמרנית דתית שבה לדת יש מקום מאוד גדול במרחב הציבורי ובממשל והדבר הזה יפתור בעיה שהיא פער בערכי היסוד בין שני הציבורים". מדי יום הוא מקבל מאות תגובות משני צידי המתרס: "מצד אחד פונים אלי אנשים שעזבו את הארץ ואומרים לי שאני מחזיר להם את התקווה ומנגד אני מתמודד עם אמירות כמו משוגע, אתה הורס את המדינה ומביא לחורבן הבית. פונים אלינו אנשים מאוד בכירים מתחומי הפוליטיקה, מעולמות העסקים, המחקר והצבא שמתעניינים ברעיון, רוצים לתרום לרעיון ומבינים שהפיתרון כמכלול הוא פיתרון שצריך לקרות כדי שמדינת ישראל תמשיך לשרוד".  

"האם הבאנו ילדים לעולם כדי שישמרו עלינו, או הבטחנו להם שאנחנו נשמור עליהם?" יולי כהן היתה ילדה טובה מצהלה, דור שישי בארץ ונצר למשפחת שלוש שעלתה ממרוקו, התיישבה ביפו והיתה בין המשפחות שהקימו את העיר ת"א. ב 1978 בהיותה דיילת אל על היא נפצעה בפיגוע חבלני שבוצע נגד צוות אל על בלונדון על ידי החזית העממית לשחרור פלשתין. פאהד מיהי, המחבל שפצע אותה ורצח את עירית גדרון ז"ל שהיתה גם היא דיילת, נכלא לשנים ארוכות בכלא הבריטי.   במלחמת לבנון הראשונה היא שירתה כקצינה בקבע בחיל האוויר ולאחר הטבח בסברה ושתילה עזבה את הצבא: "הבנתי את כוחה של המדיה והבנתי את כוחו של השקר וזה גרם לי לעזוב את הצבא והלכתי ללמוד תקשורת ואחר כך קולנוע". באמצע שנות ה 80 בארה"ב נחשפה לתעשיית הסרטים ועשר שנים מאוחר יותר החלה בעצמה לצלם סרטים דוקומנטריים. ב 1999 ראה אור סרטה "כלוב הזהב" שמביא את סיפורו של עמאד סבע שהיה עציר מנהלי בכלא מגידו במשך 20 חודש, ללא הרשעה, ללא משפט, בשל התנגדותו להסכם אוסלו. בהמשך יצרה את סרטה הידוע ביותר "המחבל שלי" שיצא בשנת 2002 ובו היא מתמודדת עם היותה אמא ישראלית שחרדה לתת לבנות שלה לצאת לקניון שמא ייפגשו במחבל מתאבד פלשתיני ומצד שני היא בדרכה להתפייס עם אותו המחבל שירה עליה ואף לעזור לו להשתחרר מן הכלא אחרי שנים ארוכות! כיום היא יוצרת מוערכת ועטורת פרסים שונים וברשימת הסרטים שלה מופיעים גם "ציון אדמתי", "האח שלי" (על אחיה החרדי איתו לא היתה בקשר 25 שנה), "מקדש מעט מאהבתנו", "ישראל שלי" וסרטה האחרון "על זכותנו הטבעית" (שעוסק ברלוונטיות של מגילת העצמאות) שיצא ב 2020. בימים אלו היא מגייסת כסף לסרט חדש שיעסוק בקונפליקט של הר הבית. ביחס למה שקורה במדינה היא אומרת: "אין לי לצערי אזרחות אחרת, או דרכון אחר, אין לי ברירה אז אני כאן ומנסה לשמור על אופטימיות".  פגשתי אותה לשיחה עמוקה על היחסים שלה עם הוריה, על החברה הישראלית ועל הסיכסוך הישראלי-פלשתינאי המתמשך.   

נתי להב היא הבעלים של משרד החקירות המצליח "להב-טנא חקירות" שמזוהה יותר מהכל כמשרד שמפצח כבר 15 שנים את המקרים המורכבים בתוכנית "אבודים" עם צופית גרנט. אבל לפני שהגיעה להיות שם דבר בעולם החקירות, היא עברה דפוס חיים מיוסר וגדלה עם חרדות מאוד גדולות באופן יום יומי: "סבתא שלי שהיתה שורדת אושוויץ היתה אישה מדהימה והיא הגיבורה של החיים שלי, היא עיצבה את החיים שלי ואת מי שאני היום. ברגעים הקשים בילדותי היא היתה אומרת לי את המשפט 'חייבים לחיות, לא משנה מה'. זה מוטו מאוד חזק שלפעמים גרם לי לחיות תחת סבל מאוד קשה, אבל זה מושרש בי כל כך חזק!" היא גדלה עם אבא מהמר כפייתי ששאב את כל הסביבה אל תוך מחלת ההימורים שלו, אמא שהיתה חולה הרבה שנים ואחות שצעירה ממנה שהיתה צריכה לדאוג גם לה: "לא יכולתי לראות את החיים שלי בלעדי אמא שלי, היא היתה אי של טוב לב ושל אמון ומשהו שטוב בחיים והיא נפטרה כשהייתי בצבא". כילדה בבית ספר יסודי היתה חוזרת בצהרים, נכנסת לבית שיש בו עמוד עשן ואנשים משחקים קלפים סביב שולחן במשך יממות. מגיל 15 תוך כדי לימודים ניהלה את המסעדה הכושלת של אבא שלה, כאשר כל הכסף הלך להימורים שלו. אחרי השירות הצבאי ובזמן הלימודים נכנסה לעבוד במשרד חקירות כאשר החליפה למשך שלושה חודשים פקידה שיצאה לחופשת לידה. היא עבדה בשכר מינימום ועם ביטחון עצמי נמוך מאוד. במשרד שהיה עם רוב גברי מובהק חיפשו דמות נשית לחקירה תחת כיסוי. למרות הפחד ולהפתעתה היא היתה מצוינת והבינה שיש לה יכולת ייחודית להוציא מידע מאנשים והחלה להתקדם בתחום. תוך מספר שנים הפכה להיות החוקרת הכי טובה במשרד, פיצחה תעלומות שאף אחד מהחוקרים לא הצליח לפענח, פיתחה שיטות חקירה ייחודיות והפכה לשם דבר בתחום החקירות. עם הרבה עצמאות ואומץ פתחה את משרד החקירות שבבעלותה ולאט לאט במשך שנים בנתה את עצמה. בשנת 2009 קיבלה פנייה מתוכנית הטלוויזיה "אבודים". היא פתרה מקרה של אדם שמחפש את אחיו התאום ומאז התוכנית מוכרת בכל בית. "באיזשהו מקום אני אומרת שאמא שלי בזה שהיא נפטרה, בעצם הצילה את חיי כי לא הייתי מגיעה לטיפול פסיכולוגי". פגשתי את נתי לשיחה מרגשת ומעוררת השראה.