הגמרא ממשיכה ליישב את המחלוקת בין רב הונא לרב יהודה בנוגע לדורות הוולדות של צאן ברזל. היא בוחנת את דעותיהם מול פסיקתו של רבן שמעון בן גמליאל במשנה ומול דברי תנא קמא ברישא של המשנה, ומראה כיצד כל אמורא מפרש מחדש את דברי רשב"ג ותנא קמא.
בנוגע לרחל שילדה כמין עז או עז שילדה כמין רחל (נדמה), ברייתא שהביא רב אושעיא מנהרדעא מציינת שרבי מאיר מחייב את הולד ואילו חכמים פוטרים. הגמרא מבהירה באיזה נושא המחלוקת שלהם. לאחר שדוחים שמדובר בבכורה, בראשית הגז ובאותו ואת בנו, חוזרים ואומרים שמדובר בבכורה אך במקרים מיוחדים – ומביאים שלוש אפשרויות להסביר את המקרה שבהם חולקים ומה נקודת המחלוקת.
רבי יוחנן מציין שרבי מאיר מודה ששעיר של ראש חודש צריך להיות בן שעירה ולא בן של משהו אחר (נדמה). מקשים עליו שכל קרבן לא יכול לבוא מנדמה, כנלמד מדרשה. כדי לתרץ מסבירים מדובר שניהם נצרכים.
הגמרא דנה במעמדו של צמר מבהמה שנשתנתה (כרחל בן עז). צמר כזה פטור מאיסור כלאיים/שעטנז, פסול לפתיל תכלת בציצית, ואינו מטמא בנגעי בגדים, כפי שנלמד מהיקש לפשתן, שאין בו יכולת לנדמה. באופן דומה, רב אשי פוסק שיין מגפן שהודלתה על גבי תאנה ושנשתנה ריחו פסול לנסכים.
המשנה עוסקת ברחל שלא ביכרה שילדה שני זכרים שיצאו שני ראשיהן כאחד. רבי יוסי הגלילי סובר ששניהם לכהן על פי פסוק המרובה "הזכרים לה'", ואילו חכמים סוברים שאי אפשר לצמצם, ולפיכך אחד לבעלים ואחד לכהן. רבי טרפון סובר שהכהן בורר לו את היפה, ואילו רבי עקיבא פוסק שמשמנים ביניהם, והשני ירעה עד שיסתאב (ייפול בו מום); הוא נשאר חייב במתנות, בעוד רבי יוסי פוטר. אם מת אחד מהם, רבי עקיבא פוסק שהמוציא מחברו עליו הראיה.
בניתוח יסוד הצמצום, בבית רב ינאי שואלים אם בידי אדם אפשר לצמצם לדעת חכמים. מביאים ארבע דוגמאות כגון חוט של סיקרא במזבח, מידות כלי המקדש, חלוקת כלי חרס לשניים שווים, וחלל שנמצא מכוון בין שתי עיירות להגיע לתשובה, אך כל אפשרות נדחית.