דרישתו של רב חסדא לבקיאות מלאה בכל עשרים וארבע מתנות הכהונה נדחית על בסיס העקרון של רבי שמעון: כל כהן המודה בעבודת בית המקדש זכאי לקבל מתנות.
מהדרשה על הפסוק "ונתן" (ולא שיטול מעצמו), נלמד כי אסור לכהנים לחטוף מתנות, דבר המניע את אביי לשנות את מנהגו האישי, שהתפתח מחטיפת מתנות ועד לסירוב מוחלט לקבלן, למעט בערב יום הכיפורים כדי להחזיק את עצמו ככהן.
רב יוסף פוסק כי כהן יכול לזכות במתנות עבור תלמיד חכם עני עוד לפני שבאו לידו. עם זאת, כשהפציר רבא בשמשו של המארח (שהיה כהן) לזכות אותו במתנותיו, רבא אכל ואילו רב ספרא נמנע; בעקבות זאת חלם רב ספרא חלום מטריד בנוגע לתלמיד שאינו הגון (בקשר להתנהגותו של רבא), דבר המוביל את הגמרא לדיון אתי רחב יותר המגנה הוראה לתלמיד שאינו הגון שיסלף את דברי רבו.
בהתייחסות לשותפות עם אינו יהודי או כהן, הגמרא מיישבת מקורות סותרים בנוגע למצבים שבהם נדרש לרשום (לסמן) את הבהמה כדי למנוע מראית עין. בפתרון המחלוקת בין רב הונא לחייא בר רב, הגמרא דוחה את עמדת חייא בר רב – תוך הסברת טעותו בהבנת הברייתא המונה את עשרים וארבע מתנות הכהונה – ומסיקה כי שותפות של כהן בחלק מסוים בבהמה פוטרת רק את המתנה כנגד אותו חלק, כך ששותפות בראש פוטרת מהלחי, בעוד הזרוע והקיבה נשארות חייבות.
כשישראל קונה את הראש והכהן נשאר בעלים על שאר הגוף, הגמרא קובעת כי החיוב ההלכתי הולך אחר מקום החיוב, ועל כן הישראל חייב לתת את הלחי.