אם השליח מאבד את הגט ואז מוצא אותו, באילו נסיבות נוכל להניח שזה היה אותו גט ולא הוחלף עם אחר? משנתנו פוסקת שאם מוצא אותו מיד או בכלי שהשליח הניח אותו בתוכו, או אם היו לו סימנים מזהים, אז אפשר להשתמש בו. מובאת משנה בבבא מציעא יח ע"א שממנה ניתן להסיק שאם הבעל רצה להשתמש בגט לאחר שעבר זמן מה, מותר לו. זה סותר את משנתנו שאומרת שאפשר להשתמש בה רק אם נמצא מיד. רבה פותר זאת על ידי הבחנה בין מקום בו נמצאים/לא נמצאים שיירות לעתים קרובות. אולם גם במקום שיש בו שיירות עדיין אפשר להחזיר במקרה שידוע שאין עוד אחד עם אותו שם בעיר. רבי זירא הביא סתירה למשנתנו מברייתא, שכן הברייתא אומרת שהבעל יכול להחליט לשלוח את הגט לאשתו לאחר שאבדה בשוק, גם לאחר שעבר זמן רב. שוב, זה נפתר על ידי הבחנה בין מקום שבו שיירות מצויות/לא מצויות. מדוע לא הביא רבה את הסתירה מהברייתא ורבי זירא מהמשנה בבבא מציעא? רבי ירמיה ורב אשי פותרים כל אחד את אותן הסתירות בצורה שונה, על ידי מתן נסיבות ייחודיות יותר למקרים בברייתא ובמשנה בבבא מציעא (אוקימתות). רבי ירמיה: העדים החתומים על הגט העידו שהם חתמו רק על הגט המסוים הזה וזיהו את מי שעבורו נכתב הגט. רב אשי: היה לו סימן מזהה ברור (סימן מובהק), כגון נקב בצד אות פלוני. אולם אם היה זה סימן רגיל, לא היה מתיר להחזירו שכן אולי סימנים הם רק דין דרבנן ולא דין דאורייתא, ולא די בכך באשת איש כדי להתיר אותה לגבר אחר. מה נחשב ל'לאלתר' (מיד) הנזכר במשנתנו לעניין שלנו? הגמר אמביאה הרבה דעות שונות.