אשה ארוסה או שומרת יבם לא יכולה לשתות את מי הסוטה, אבל יכולה לעבור קינוי וסתירה ותאבד את כספי הכתובה שלה. הוא הדין אם הנישואין היו אסורים מלכתחילה, כגון פסולי חיתון לכהן, כגון עם גרושה וחלוצה. המשנה מפרטת עוד מספר מקרים, ובחלקם יש מחלוקת אם היא יכולה לשתות את המים ואם היא לא שותה, האם היא מפסידה או לא מפסידה את כספי כתובתה. ישנם מקרים שבהם בית הדין יכול להתערב ולעשות את הקינוי במקום הבעל, במקרה בו הוא אינו מסוגל. הגמרא עוסקת תחילה במקרה של אירוסין וייבום, ומסבירה שהמשנה הולכת בעקבות עמדתו של רבי יונתן כיוון שהוא חולק על רבי יאשיה הסובר שאשה הממתינה לייבום יכולה לשתות את מי הסוטה. מה המקור בתורה לכל אחת מדעותיהם ועל איזה היגיון מבוססת כל דעה? הגמרא מקשה על שניהם כיוון ששניהם אומרים שיש פסוק הבא להוציא ארוסה משתיית מי הסוטה, אולם ניתן ללמוד זאת מפסוק אחר לגמרי. איך זה נפתר?