דף נלווה נדרים יט

על מנת לפתור סתירה בין משנתנו למשנה בטהרות ד:יב, בעניין האם אנו מחמירים או מקלים ביחס לנדרים/נזירות, הציעה הגמרא שכל משנה משקפת דעה תנאית שונה. תחילה מנסים לקבוע כי הדעה המקלה תואמת את רבי אלעזר (אליעזר), אך כנגד הצעה זו מתעוררים קשיים, תחילה מהמשך המשנה בטהרה ולאחר מכן מהתוספתא טהרות פרק ה. הקושי הראשון נפתר אך השני לא. ההצעה השנייה היא שהמשניות מייצגות כל אחת דעה תנאית אחרת לגבי מחלוקת בין רבי יהודה לרבי שמעון על מקרה שבו אומרים "הריני נזיר אם יש בערימה זו מאה קור." אם הערימה אבדה או נגנבה לפני שמודדים אותה, פסק רבי יהודה שהאדם אינו נזיר ורבי שמעון פוסק להיפך. על סמך הבנה זו, נימוקיו של רבי יהודה מבוססים על כך שכאשר נודר, אדם לא מכניס את עצמו למצב של אי ודאות. זה סותר מסקנה מדברי רבי יהודה במשנתנו לגבי מקרה של ספק כשאמר נדר בלשון תרומה ששם יש להחמיר. רבא עונה בכך שמסביר את הנזיר בצורה אחרת שכן להיות נזיר מספק גרוע יותר מודאי, מהש אין כן בנדרים כי אין דרך להתיר את איסורי נזירות בנזיר מספק כי אי אפשר להביא קרבנות מספק. לכן, ניתן להניח שהאדם לא היה רוצה להגיע למצב של נזירות מספק. שתי שאלות מועלות נגד רבא והראשונה נפתרה והשנייה לא. רב אשי עונה שדעת רבי יהודה בנזירות אינו דעתו אלא זה עמדתו של רבי טרפון לפיה נזיר יכול לקבל על עצמו נזירות רק באמירה וודאית. גם נגד רב אשי מתעורר קושי, אבל הוא נפתר. המשנה הביאה שני מקרים שבהם הדין שונה בין המתגוררים ביהודה ובגליל. אולם נראה שהם סותרים זה את זה ולכן הגמרא מסיקה שהאחד הוא עמדתו של רבי יהודה והשני הוא רבי אלעזר ברבי צדוק.