המשנה מביאה ניסוחים שונים שבעל יכול לכתוב כדי לוותר על זכויותיו בנכסי מלוג שלה. איזה ניסוח פוטר אותו מאילו זכויות? רבי שמעון בן גמליאל חולק בעניין ויתור על זכותו לרשת את נכסיה עם פטירתה וקובע שזכותו לרשת את הרכוש היא דין תורה ואין הוא יכול להתנות על מה שכתוב בתורה. מדוע זה מועיל לוותר על זכויותיו על ידי הצהרה, כאשר במקרה של שותפות, מי שמצהיר שאינו רוצה חלק בנכס אינו מוותר על זכויותיו שכן סביר להניח שאמר זאת מתוך כעס או תסכול ובעצם לא התכוון לזה? במה שונים המקרים? במקרה של השותפות, מה אם הם עשו קניין? האם זה יעיל? מדוע במקרה הראשון במשנה מוותר הבעל על זכויותיו רק לגבי יכולת האשה למכור את הנכסים? למה לא את הזכויות האחרות? רבי יהודה קובע שכדי לוותר על זכויות על פירי פירות ופירי פירי פירות וכן הלאה, צריך להיות מאוד ספציפי עם הניסוח. איזה מילים של הניסוח הן אלו שקובעים "פירי פירות" או "עד עולם"? אם רק הזכיר פירי פירות ולא פירות, האם הוא מוותר גם על הזכויות על הפירות? רב סבר כרבן שמעון בן גמליאל לגבי חוסר יכולת הבעל ולוותר על זכותו לירושה, אבל לא מאותה סיבה. מה הייתה הסיבה של רב לפסוק ככה?