רב חסדא ממשיך להביא שישה ניסיונות נוספים להוכיח שרבנים יכולים לעקור דבר מן התורה. בכל פעם רבא דוחה את טענתו. הראשון הוא מדין תרומה. השני דם טמא שנזרק על המזבח. בשלישי מובא רשימת הלכות שחכמים גזרו גזירה שמנעה קיום מצווה. המקרים הללו והקודמים נדחו על ידי רבא כיוון שאינם מקרים שבהם הותר איסור אלא הוא רק מונע קיום מצוה - "שב ואל תעשה". ההוכחה הבאה - אם מבטלים גט באופן שתיקן רבן גמליאל שאין לבטל גט בצורה כזאת, רבן שמעון בן גמליאל אומר שהגט אינו בטל - ובכך מוכיח שוב את כוחם של בתי הדין לעקור דין תורה. רבא דוחה זאת כי במקרה זה, החכמים מפקיעים את הקידושין ולא עוקרים דין תורה. המקור האחרון הוא כמה מקרים שבהם חכמים גזרו עונש מוות או מלקות למי שעבר נגד חוק דרבנן. רבא דחה זאת כיוון שכל מקרה יש בו נסיבות ייחודיות. לאחר מכן, הגמרא ממשיכה ברשימת הדינים שבמשנה (שבמקרה שאשה שמעה שבעלה מת והלכה ונישאה לאחר) המושפעים מכך שהיא לא נחשבת אשתו של אחד מהם ומסבירה כל אחד מהם ומדוע הדין כך.