אם האנשים הנזכרים במשניות הקודמות היו נשואים לנשים אחרות בזמן שהם העידו/פסקו וכו' ואז מתה אשתו, הם רשאים לשאת את הנשים הנזכרות. האם זה המצב רק אם הם מתו ולא התגרשו? במה זה תלוי? האם זה אומר שאם היו לאישה שני בעלים שמתים (כפי שקודם העיד שבעלה נפטר, ואז בעלה השני מת) היא עדיין יכולה להינשא בפעם השלישית, כיון שאין אנו סוברים כרבי הסובר שחזקה נוצרה בפעמיים, לא שלוש. אם הנשים היו נשואות לאחרים באמצע (לאחר הפסיקה), אז גם מותר לו להתחתן איתה אחר כך. במקרים שאסור להם לשאת אותם, היא מותרת לבניו או אחיו. מדוע כך הדבר, כאשר נאמר במקרה אחר שכאשר האישה אסורה, אסורות גם בתה, אמה ואחותה? הפרק השלישי מתחיל במקרה של ארבעה אחים מהם שניים נשואים לשתי אחיות, ואז מתים ללא ילדים. הנשים חייבות לעשות חליצה ולא ייבום. הגמרא מסבירה זאת בשתי דרכים אפשריות. הראשונה, בגלל שאנו סוברים שיש זיקה (כשהיא נופלת לו ייבום, זה כאילו הם נשואים, ויש לו זיקה של שתי אחיות - וזה אסור. השנייה, אולי אחרי האח השלישי עושה ייבום עם אחת, ימות האח הרביעי ואז לא תהיה הזדמנות לקיים מצוות יבום (או חליצה) כיון שהיא אסורה לו מטעם אשתו, אחותה, ואסור לגרום לביטול מצוות ייבום. מה אם בכל זאת עשו ייבום? האם הם צריכים להתגרש או לא? לרבי אליעזר, זה ויכוח בין בית שמאי לבית הלל. המשנה פירטה גם מספר מקרים ייחודיים של ארבעה אחים ושתי אחיות שכל אחד יכול להתחתן עם אחד מהאחים או שאחד יכול והשני לא. יש מחלוקת בין רב ושמואל לגבי מקרה של שלוש אחיות שנפלו בייבום לשלושה אחים. ראשית הם מבינים שרב מדבר על מקרה שבו האחים מתו בשעה אחת. הם מתקנים את זה למקרה שכל אחד אח מת בזה אחר זה כשהחליצה של כל אישה נעשית לפני שהאח הבא מת. דעת שמואל תתבאר בשני אופנים בהמשך סוגיה זו.