רבא מבחין בין שני מקרים של שמיעת חצי תקיעה - באחד הוא מתיר (השומע חצי תקיעה בבור וחציו מחוץ לבור) אך לא בשני (חציו לפני עלות השחר וחציו אחר עלות השחר). למה? במקרה שמותר, הגמרא מפקפקת בכך על סמך מקורות אחרים המצביעים לכאורה על כך שאין לצאת ידי חובה על ידי שמיעת חצי תקיעה. דרבי רבא מתפרשים מחדש מאחר שההבנה המקורית נדחתה. האם ניתן לקיים מצוות שופר אם השופר נלקח מבהמה המקודשת לקרבן? במה זה תלוי? מובאות תשובות שונות. רבא מסיק שהכל מותר שכן כשמקיים מצוה אין זה נחשב שנהנה. לכן אפשר לשמוע שופר מאדם או משופר שעליו נדר שלא ליהנות ממנו. האם מצוות צריכות כוונה? אם לא, אז אם הכריח אדם לאכול מצה, קיים את המצוה וכמו כן אם תוקע בשופר לשיר, מקיים את המצווה. האם המקרים הללו זהים לחלוטין? רבא אמר שמצוות אינן צריכות כוונה. מובאים ארבע קושיות על דעתו, אחד מהם ממשנתינו שהעובר מאחורי בית כנסת בזמן שתוקעים בשופר רק יוצא ידי חובה אם כוון לבו. איך רבא מתרץ את כל הקושיות?

