הלימוד בחודש חשון מוקדש על ידי תמרה כץ לעילוי נשמת סבתה, שרב בת חיה וצבי הירש, וסבה, מאיר לייב בן אסתר והרב יהושע זליג.
וע"י ליסה דנקר לכבוד דוד דנקר ואריאל ברוס להולדת ביתם נאוה אליענה.
הגמרא ממשיכה לדון אחד אחד במקרים המפורטים במשנה, ומסבירה מדוע אלה בקטגוריה "רשות" אינם נחשבים למצוות, ומדוע הפעולות המפורטות אסורות בשבת/יום טוב. הם גם מטילים ספק בשפת המשנה מכיוון שבאמת כל הקטגוריות אסורות על פי דין דרבנן (שבות) ולא רק הקטגוריה הראשונה. לכן אומרים שהמשנה נכתבה במבנה של "לא מיבעיא" - באמת כולם אסורים מדרבנן, אבל מתחילים עם המקרה היותר נראה לעין ואז ממשיכים ומוסיפים מקרים שגם אסורים באותה רמה אך הם היו פחות נראים לעין שיאסרו רבנן כי יש להם אלמנט של מצוה. המשנה שלנו קבעה שהחוקים לשבת ויום טוב זהים חוץ מאוכל נפש; אולם המשנה הקודמת הבדילה בין שבת ויום טוב בנושאים אחרים והתירה להוריד את הפירות דרך הארובה. רב יוסף עונה שכל משנה הולכת לפי תנא אחר ומחברים בין המשניות האלה לבין ברייתא המתייחסת לאותו ואת בנו (בהמות) שנפלו לבור ביום טוב ורוצים להעלות את שניהם משום הפסד אבל אי אפשר לשלחוט את שניהם ביום טוב כי אסור לשחוט אותו ואת בנו באותו יום. רבי אליעזר מתיר רק להעלות אחד - ניתן לתת לשני אוכל כדי שישרוד עד סיום יום טוב. רבי יהושע מתיר להוציא את הראשון מתוך כוונה לשוחטו, ואז אפשר להחליט שהוא לא מעוניין לשחוט אותו ומעדיף את השני ובכך אפשר להעלות גם את השני (הערמה). בדרך זו, אפשר להציל את שניהם. מכיוון שרבי אליעזר מחמיר יותר, רב יוסף מחבר את המשנה שלנו עם דעתו ואת המשנה הקודמת עם רבי יהושע. אביי דוחה את ההשוואה ומציע סיבות מדוע מה שחל במקרה של בעלי חיים לא יחול במקרה של הפירות שעל הגג. רב פפא מציע תשובה אחרת - ששתי המשניות תואמות שיטות בית שמאי ובית הלל בעניין הוצאה שלא לצורך יום טוב. הגמרא מנסה לדחות תשובה זו באומרו כי נושא הוצאה ברשות הרבים אינו זהה לטלטול פירות בתוך רשות היחיד. הגמרא דוחה דחייה זו כי איסור טלטול ברשות היחיד נובע מאיסור הוצאה. המשנה הבאה דנה בתחום שבת - בהמה וכלים ששייכים לאדם רק יכולים להעבירם בשבת בתוך התחום של בעליהם. אם נותנים את הבמה לרועה או לבנו, זה עדיין מוגבל לתחום של הבעל. המשנה דנה במקרים שונים אחרים כגון אחים שחולקים ירושה, המשאיל חפץ מחברו, או לחם שהוכן בחלקו ממרכיבים שאולים ובחלקו מרכיבים משל הבעלים. האם המשנה חולקת על דעתו של ר' דוסא כיוון שהוא קובע כי התחום של הבהמה שהועבר לרועה מותר בתחום של הרועה ולא הבעלים. לא! אפשר להסביר שהמשנה התייחסה למקרה אחר שיש שני רועים בעיר. ניתן להעביר פריטים משותפים רק עד המשותפת התחום של שני הבעלים. רב ושמואל חולקים על שני אנשים הרוכשים חבית יין ובהמה בשותפות לחלוק. שמואל סובר ששניהם כרגלי שניהם אבל רב סובר שהיין כרגלי מי שלוקח והבהמה כרגלי שתיהם. מדוע רב מבחין בין המקרים? איך זה קשור לדיני ברירה? איך פוסקים בעניין בעניין ברירה? יש מחלוקת בין ר' הושעיה ור' יוחנן. אבל הגמרא מקשה על הפסיקה הזאת לאור סוגיות אחרות בנושא ברירה.

