התיאוריה הפופולרית של אבישי בן חיים סובלת מכמה כשלים חמורים. ראשית, היא סובלת ממכלול הקשיים מהן סובלות פוליטיקת זהויות באופן כללי: ריבוי תופעות שאינן עולות בקנה אחד עם התיאוריה, שצריך להסבירן בכל מיני דרכים מפותלות; מעגליות, הבנויה על הנחת המבוקש, חוסר האפשרות להפרכתו וניסיון דליגיטמציה של ביקורת; ומונומאניה, הכופה עלינו להסביר הכל באמצעות פספקטיבה אחת ויחידה תוך התעלמות מהסברים אלטרנטיביים.

אולם התיאוריה של אב"ח סובלת מכשל מיוחד משלה, בכך שהיא באופן בולט מחריגה קבוצה מסוימת מהחוקים והכללים של התיאוריה עצמה, ללא הסבר: ישראל השנייה של אב"ח, בניגוד לכל קבוצת זהות אחרת, אינה מונעת מאינטרסים ואינה חותרת להגמוניה, כמו כל קבוצות הזהות האחרות בעולם; אלא שרק היא מונעת מערכים וחותרת לשוויון ולפיוס. ישראל השנייה עצמה מתנהגת הפוך מהאופן בו "תיאוריית ישראל השנייה" טוענת שהעולם מתנהל!
אולם הכשל החמור ביותר של התיאוריה הוא הפרדוקס המובנה השורר בין המשקפיים דרכן אב"ח מחנך אותנו לראות את המציאות לבין התמונה שהוא מצפה שנראה. תבנית החשיבה שהוא מחנך אליה מקדמת הרמנויטיקה של חשד, אמונה בחוסר יכולתו של האדם (ההגמון) להימנע מדיכוי, ואת המאבק לשחרור ככלי הרלוונטי היחיד לקידום אינטרסים וצדק. הניסיון שלו להפיק מהתבנית הזו מסקנות של פיוס, אחדות ושיתוף פעולה בין קבוצתי היא כניסיון להדביק משהו באמצעות מספריים.
ד"ר שלו הינו פוסטדוקטורנט בחוג לפילוסופיה באוניבסיטת חיפה