וינח אלוהים ביום השביעי. מסופר לנו על שבתו של האלוהים משום שהיא מספקת עבורנו מודל לשבת אותה אנו מגלמים וחווים. אם נביט היטב בתיאור זה, נוכל לזהות שעומדת מאחוריו הנחייה לאופן בו אנו אמורים לממש את השבת שלנו, ולהפוך אותה לשבת לשלנו. התיאור מדגים עבורנו כיצד השבת מתפקדת עבור ובתוך כל אדם ואדם בנפרד, משום שמה שמייחד כל כך את השבת ועושה אותה כה אהובה עלינו היא העובדה שהשבת של כל אדם ואדם היא באמת ובתמים שלו בלבד.

פרשת וזאת הברכה מהווה הזדמנות לעיון מחודש בתורה: התורה כמושא, התורה כמורה, התורה כישות בלתי נפרדת מהווית החיים היהודים ומהקשר שבין אלוהים לאדם.

אחד הפסוקים שוברי הלב ביותר בעניין הקשר שבין אלוהים לאדם נמצא בפרשתנו, בהצהרתו של האלוהים: "אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם" (דברים לב, כ). בספרות התלמודית מוצג ר' מאיר כמי שמתמודד עם המציאות שהפסוק משקף, ומנסה להציע גישה לחיים בצל הסתר פנים.

עם ההתקרבות לסיום ספר דברים, אנו קרבים גם למותו של משה. המתח גובר; המנהיג היחיד של עם ישראל עד כה עומד למות. הפחד, כך מרגישים גם אנו קוראי המקרא, גדול. אולם ישנו ממד נוסף למתח, אשר אנו הקוראים לא רק צופים בו אלא גם שותפים אליו. בתרבות שמעריכה מסורת, שהקשר אל העבר הוא במובנים רבים מה שמכונן אותה, הרי שרגעים של מוות ומעבר בין דורות הם מאיימים במיוחד. רגעים אלה מכילים פוטנציאל למשבר ולשבר, וההתמודדות עמם מורכבת שבעתיים.

פרשתנו, כפי שניכר כבר מתוך שמה, מותירה אותנו מול אתגר אקטואלי במיוחד: מהי משמעות הצירוף "כי תבוא אל הארץ", ומהן השלכותיו בעידן הנוכחי, שבו חיים במדינת ישראל שבארץ ישראל הם מציאות עכשווית ויומיומית עבור חלק ניכר מבני העם היהודי? מה הייתה משמעות הצירוף והשלכותיו לאורך דורות רבים שבהם העם היהודי לא חי בארצו, או שחי בה ללא קיום ריבוני?

בפרשתנו ישנו חוק על עבדות שמלמד ביקורת על התופעה, מלמד שגם עבד איננו רכוש, ומלמד שמערכות יחסים מגדירות את המתרחש בין בני אדם ולא את מהותם.