הפעם בפודקאסט המגבר אנחנו דנים ברמת החופש שיש בסגנונות שונים. מוזיקה היא סוג של ביטוי אומנותי ויצירתי. היכולת של האמן להביע רעיונות חדשים שהתעצבו כהדהוד של רעיונות אשר רבים וטובים הביעו והמציאו קודם לכן, היא מה שיגדיר את ההשפעה של האמן על התרבות והחברה. הסגנונות המוזיקליים השונים נבדלים זה מזה בגבולות הגזרה היצירתיים של המלחינים והמבצעים. במוזיקה קלאסית למשל החופש הוא מועט יחסית: למלחינים יש מסגרת די נוקשה של עשה ואל תעשה – כמו במקרה שסיפרנו על דביסי שסולק מהאקדמיה הצרפתית כיוון שהשתמש בקווינטות עוקבות רחמנא ליצלן - והמבצעים נמדדים ומוערכים בביצוע המדויק ביותר של היצירות. אולי יש מרחב מסוים של חופש בכל מה שקשור לאופן שבו הם יכולים לפרש את ההוראות הקפדניות שבתווים. בצד השני יש את הג'אז שהוא סוג של סביבת קוד פתוח מוזיקלית. כל אחד לוקח משהו ומשלב דברים אחרים או ממציא רעיונות חדשים לכדי משהו חדש. החוק היחידי הוא שזה אמור להישמע בסדר בסופו של דבר (וגם זה לא באמת חוק). כמובן שיש את הסגנונות שבאמצע: רוק, בלוז, פופ וכו'. בנוסף, שוחחנו על הרצון של הקהל לשמוע משהו מוכר לעומת הרצון שלו לשמוע משהו חדש ומקורי ועל המקום של כל אחד מאיתנו כנגן, יוצר ואמן בכל רמה טכנית או התפתחותית מבחינה מוזיקלית. הפרק הוא סוג של פרק סוף עונה כי הפודקאסט יוצא לפגרה. אז נפגש בעונה הבאה ובינתיים... האזנה נעימה

הסיבה שגיבסון הוא לא יצרן הכלים הראשון שאנו סוקרים בפודקאסט שמדבר על האנשים שעצבו את המוזיקה כפי שאנחנו מכירים אותה (הראשון היה ליאו פנדר), היא אינה בגלל שהכלים שחברת גיבסון פיתחה וייצרה פחות חשובים בהיסטוריה של המוזיקה, אלא מפני שהפריצה הטכנולוגית של גיבסון ששמה אותה על מפת ההיסטוריה המוזיקלית הגיעה לאחר מותו ובהנהגתו של מהנדס אקוסטיקה גאון בשם לויד לואר שהגה את הרעיון לצייד את הגיטרה הקמורה של גיבסון בפתחי תהודה בצורת האות "אף" והציג לעולם את גיטרות הג'אז בהן מנגנים עד היום אשר נקראות ארץ'-טופ. בפרק יאיר סוקר מספר דגמים וחברות שהיוו תחרות מרה לגיבסון החלוצה מה שדחף את התעשייה הזו לסטנדרטים הגבוהים ביותר. היום כולנו נהנים מהסאונד המשובח שהתחרות הזו יצרה וחלקנו (כולל יאיר) רודפים אחרי כל פיסת סאונד שכזאת שבוקעת מגיטרות שנבנו על ידי הגדולים ביותר והעצים הטובים ביותר בשנים הטובות של גיבסון ומתחרותיה כמו דיאנג'ליקו, אפיפון וסטרומברג ודגמי הדגל שלהן. כמובן שיש התייחסות לדגם הלס-פול ה"מחבטית" שמכרה יותר מכל דגם מרשים אחר של החברה. הסיפור של גיבסון הוא מופלא כי מדובר על הצלחה עסקית מדהימה שנשענה על איכות וחדשנות של איכות. מייסד החברה אינה דמות המפתח בהצלחה שלה ולמרות זאת ההצלחה המשיכה כ70 שנה עד שאותה איכות שעמדה בבסיסה התדרדרה והחברה יחד איתה. במהלך הפרק יאיר זורק שמות של חברות ודגמים כמו סוכריות על עוגת יומהולדת, אז כשרות לציבור ערכתי טבלה של הדגמים השונים: https://lnkd.in/dJiv38p8 האזנה נעימה

דביסי נמנה ברשימת המלחינים החשובים ביותר בהיסטוריה, והוא המלחין הצרפתי הגדול ביותר. מה שלא הפריע לחברי האקדמיה בפריז להעיף אותו בגלל שהוא הלחין קווינטות עוקבות רחמנא ליצלן. נו, צרפתים מעבר להיותו פסנתרן מדהים שכתב יצירות מורכבות ביותר, דביסי הוא מהמלחינים הבולטים מהתקופה האקספרסיוניסטית. למשל היצירה שלו לה-מר (הים) היא יצירה מדהימה שאין בה קו מלודי, אלא כששומעים אותה – מרגישים כמו ים. כדאי להאזין ליצירה. וכדאי גם להאזין לפרק.

הפעם בפרק על המוזיקאים החשובים אנחנו לא מדברים על מוזיקאי אלא על ממציא או מהנדס הגיטרה החשמלית הראשונה. כולנו מכירים אותה מהסגנונות הפופולריים של המאה ה20 – רוק ופופ. אי אפשר להתעלם מהמהפיכה שליאו פנדר עשה כאשר בנה את גוף הגיטרה בפעם הראשונה כגוף מלא ללא תיבת תהודה. ההגברה השולית של גוף הגיטרה השאירה מקום לאלקטרוניקה לעשות את האפקט שלה על הצליל לפני שהגיטרה התחילה לצפצף מפידבקים לא רצויים. כך נולד הדיסטורשן, ולעומתו הקלין החשמלי מה שביניהם – ומשם הכל היסטוריה. עוד המצאה חשובה של ליאו פנדר היא הבס החשמלי. המצאה שנתנה לבסיסטים עם אוטו קטן את לצאת ולהופיע אבל בעיקר שינתה את הסאונד של הבס למשהו אחר לגמרי מהקונטראבס הג'אזי. האזנה נעימה.

מה יש במוצארט הזה שהוא כזה גאון? הוא כתב פופ של לפני-250-שנה, וזה גם פופולרי היום. איך הוא עשה את זה? בניגוד להרבה מוזיקאים שהם יותר תופעות תרבותיות מגאונים מוזיקליים, מוצארט היה גאון מרשים ביותר. הוא היה כותב פרטיטורות של סימפוניות לתזמורות עם עשרות נגנים בו זמנית לכל הקולות – הוא פשוט שמע הכל בראש, בחייו הקצרים הוא הספיק לכתוב מאות יצירות (626 בדיוק) שבהן הקלאסיקות הכי גדולות כמו סימפוניה 40, דון ג'ובאני ולבסוף הרקוויאם האלמותי שהיה הצוואה שלו לעולם בעצם. המוזיקה שלו נעימה לאוזן, זורמת ועדינה אך עדיין מורכבת וקשה לנגינה. המינון הנכון הזה של אסתטיקה ומורכבות זה מה שעושה קלאסיקות. מוצארט הוא הדוגמא הטובה ביותר לכך במוזיקה! *קטע הפתיחה : Wolfgang Amadeus Mozart: Symphony No. 40 in g minor, KV 550 (First Version) / Gyu-Seo Lee, conductor · Orchestral Ensemble Seoul / Recorded at the Seoul Arts Center, 2 September 2016.

הפרק על הביטלס בסדרת המוזיקאים החשובים מזכיר לי את השיחה של אגתה וגרגמל מהדרדסים. אגתה שואלת:" אתה יודע מה נחמד אצלך, גרגמל?" ואז עונה: "פשוט שום דבר" 😊 אז בסך הכול רציתי לעשות פרק על הלהקה הכי פופולרית בכל הזמנים – הביטלס. יאיר בהחלט לא מתווכח עם ההצלחה הפנומנלית, אבל כאשר אנחנו באים לנתח איזו חדשנות מוזיקלית עומדת בבסיס ההצלחה הזו, יאיר נשאר נאמן לאמת שלו ומביע דעה שאולי תקומם עלינו את המעריצים הנלהבים. שקלתי אם להעלות את הפרק, והחלטתי שיש פה קונפליקט מעניין בין יצירתיות מוזיקלית ובין פופ טהור. החומרים שמהם עשויה ההצלחה המסחרית במוזיקה הם לאו דווקא מוזיקליים.

בטהובן הוא בעצם המלחין המשמעותי הראשון שכתב מוזיקה בתקופה הרומנטית. מה זה אומר לכתוב מוזיקה בתקופה הרומנטית? אז אם חשבתם שזה לכתוב פס קול של קומדיה רומנטית (כמו יוני) אז זה לא זה. התקופה הרומנטית התאפיינה בביטוי רגשות. מי שמקשיב לבטהובן, בעיקר לסימפוניות שלו, ישמע את המוזיקה הבועטת הראשונה בהסטוריה. כעס, חברות, הצלחה ורגשות אחרים שבטהובן ביטא ביצירות מדהימות שכמובן כל אדם צריך להכיר. מי הוא היה? מהיכן הגיע? עד כמה היידן השפיע עליו באמת ומה הוא כתב כאשר נתבקש לתת לו קרדיט? אמרנו שמדובר בגאון סוער – יצא לנו פרק מעניין! Playlist: https://youtube.com/playlist?list=PLmq8L0vIe6BJ_02RIQFxVOGpyrerV9Qxc

שני מוזיקאים ומתופף נכנסים לבר. יש אינספור בדיחות על כך שמתופפים הם לא מוזיקליים. אם בכל צחוק יש שמץ של אמת, אז מהיכן באה הסטיגמה הזאת? נתחיל מזה שתופים זה כלי שמבטא כביכול רק קצב ואינו מבטא הרמוניה. אין סולמות, אין התייחסות לגובה הצליל, המרווח, האקורד או המהלכים ההרמוניים. אז איך תיפוף יכול להיות מוזיקלי? בפרק הפעם בסדרת מוזיקאים חשובים בחרנו להכיר דווקא מתופף שמתאפיין במוזיקליות מדהימה. איך הוא עושה את זה? איך זה נשמע ובמה זה שונה מרוב המתופפים? מה אנחנו כמתופפים וגם לא כמתופפים יכולים ללמוד ממנו. נעים להכיר – סטיב גאד.

מה עושה את ג'ימי הנדריקס לגיטריסט הגדול בכל הזמנים? זו לא הטכניקה, כי יש גיטריסטים שניגנו מהר יותר ובפרט ניגנו קטעים של ג'ימי יותר טוב מג'ימי. הוא לאו דווקא חתום על הסולואים הכי גדולים, אבל כמו כל אומן גדול, הוא חידש משהו במוזיקה כך שאחריו הגיטרה תפסה מקום אחר בבלוז והרוק. מה הוא חידש? מי מנגן ג'ימי יותר טוב מג'ימי? מאיפה הוא בא, מה היה הרקע שלו ואיך הוא נהיה מה שהוא נהיה? למה לשרוף גיטרות ומה הטעם בלנגן עם השיניים? ובעיקר – למה כששומעים את ג'ימי הנדריקס מנגן זה מעיף את המוח? כל זאת ועוד בפרק נוסף של הפודקאסט "המגבר" של חברת טונליין – מגשימים לאנשים עסוקים את החלום ללמוד לנגן.

 למה יוהן סבסטיאן באך נחשב למשה רבנו של המוזיקה? בעונה החדשה של הפודקאסט של טון ליין, יאיר יוני יסקרו את תרומתם של מוזיקאים גדולים להתפתחותה של המוזיקה כפי שאנחנו מכירים ואוהבים אותה היום. אין מוזיקאי מתאים יותר מיוהן סבסטיאן באך לפתוח את העונה.  באך הוא סוג של אלברט איינשטיין או סטיב ג'ובס של המוזיקה. באך בעצם היה הראשון ששכלל דברים שהיו ידועים לפני, והציב סטנדרט אחר שלאחריו המוזיקה כבר לא היתה אותה מוזיקה. אם זה בהולכת קולות שאינה טריוויאלית, שילוב של 4 קולות בו זמנית מה שהוליד את החשיבה ההרמונית ושילוב של של הולכת קולות עם הרמוניה. מהפיכה נוספת שבאך חתום עליה היא השימוש בצלילים צורמים כביכול באופן כזה שהאוזן שלנו מקבלת ואף נהנית לשמוע. האזנה נעימה