וּמִצּד אֵלּוּ הַסִבּוֹת נִתְמוֹטֵט הָעִנְיָן מִכֹּלּ וָכֹל, כִּי מִמֵּילָא הֻרְגַּל הָאִישׁ לְדַבֵּר, כְּפִי שֶׁיִּזְדַּמֵּן שֶׁיֵּצֵּא מִפִּיו, וְלֹא לְהִתְבּוֹנֵן בּוֹ מִתְּחִלָּה פֶּן דָּבָר זֶה נִכְנָס בִּכְלַל אִסוּר רְכִילוּת וְלָשׁוֹן הָרָע. וְהֻרְגַּלְנוּ כָּל כָּךְ בְּעָוֹן זֶה, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, עַד שֶׁמִּפְּנֵי זֶה בְּעֵינֵי הַרְבֵּה בְּנֵי אָדָם אֵין דָּבָר זֶה נֶחְשָׁב לְעָוֹן כְּלָל, אַפִלּוּ אִם יְדַבֵּר דָּבָר שֶׁנִּרְאֶה לַכֹּל שֶׁהוּא לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת גְּמוּרָה, כְּגוֹן שֶׁהוּא מְדַבֵּר רַע עַל חֲבֵרוֹ וּמְגַנֵּהוּ בְּתַכְלִית הַגְּנוּת. וְאִם יִשְׁאָלֵהוּ אֶחָד: לָמָּה דִּבַּרְתָּ לָשׁוֹן הָרָע אוֹ רְכִילוּת? יַחְשֹׁב בְּלִבּוֹ, שֶׁהוּא בָּא לַעֲשׂוֹתוֹ צַּדִּיקּ וְחָסִיד, וְלֹא יְקַּבֵּל אֶת דִּבְרֵי הַמּוֹכִיחַ כְּלָל, בַּאֲשֶׁר שֶׁהוּא רוֹאֶה שֶׁהַדָּבָר הַזֶּה הֶפְקֵר, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים.