אחת הפרשיות המפתיעות והמורכבות שקשורות לפרשיות המלחמה היא פרשיית אשת יפת-תואר. היתר, או אולי אפילו מצווה. כבר ראינו רצף של כמה היתרים, הלחימה בשבת, אכילת מאכלות אסורים - אך כל אלו נוגעים לפיקוח נפש ולהצלחת המלחמה באופן ישיר, מה שאין באשת יפת-תואר. מה המשמעות של ההיתר הזה? איך היתר כה מנוגד לטהרת המחנה אותה התורה מנסה לשמור - מצא את דרכו לכאן? ומה התורה מנסה להשיג על-ידי ההיתר זה?

כחלק מהלכות המלחמה - חכמים דרשו את ההיתר לאכול מאכלות אסורות. ההיתר הזה מפתיע מפני שהוא בכלל לא מופיע בפרשיות המלחמה. יותר מזה, ההיתר לאכול מאכלות אסורות פועל ממש בצורה הפוכה לתנועה של התורה לצמצם ולהגביל את היהודי הלוחם ולשמור עליו מההתרופפות המוסרית שעלולה המלחמה להביא. אם כן, מה השייכות של ההיתר הזה? מדוע דווקא כאן? ומה יכולים אנחנו ללמוד מכך?

אחד ההיתרים החשובים והמכוננים בנוגע למלחמה הוא היתר המלחמה בשבת, שנלמד מפרשיית המצור. בספר מכבים מופיע מקרה קשה בו יהודים לא נלחמו עם היוונים בשבת ונהרגו, ובעקבות כך החליט מתתיהו שמעתה יילחמו גם בשבת. עד כמה ההחלטה הזו של מתתיהו מחודשת? האם עד ימיו לא נלחמו בשבת בכלל? אם ההיתר נובע מפיקוח נפש, איזה חידוש יש בלהתיר לחימה בשבת? ואם לא מדובר בפיקוח נפש, ממה נובע ההיתר הזה?

מלחמת מדין היא פרשייה מפורטת במיוחד, ועל אף שהיא לא מצווה - נלמדו ממנה עקרונות חשובים מאוד בנוגע למצוות המלחמה. בשיעור נעסוק בעניין הנקמה. מה מקומה של הנקמה כחלק ממלחמה? איך נקמה זו מתקשרת לענייני הנקמה הכלליים המופיעים בתורה? ואיזו נקודה יש דווקא בכוחה של הנקמה לתקן באומה? 

לאחר שעסקנו במלחמת עמלק - נעבור לעסוק במלחמת שבעת עממים, או ליתר דיוק ביחס שבינה לבין מצוות כיבוש הארץ. האם העניין שבמחיית שבעת העממים הוא ירושת הארץ כך שמדובר במצווה אחת? אם לא, מה יש במצווה הזו של מחיית שבעת העממים מעבר לירושת הארץ? ומה אפשר ללמוד מהמצוות הללו על האחריות שמוטלת עלינו כיושבי הארץ?

בתורה, הקב"ה מצווה אותנו בשתי מצוות בנוגע לעמלק. הראשונה היא לזכור את מה שעמלק עשו לנו, והשנייה היא להילחם בעמלק, אשר בה נצטוו ישראל רק לאחר ירושת הארץ והישיבה בה. אך, מי הם בדיוק עמלק? האם כל אויב שקם על ישראל לאבדם ייחשב לעמלק לכל העניינים? ואיך זה קשור למצווה השנייה, המצווה לזכור את עמלק ולא לשכוח? 

מה מיוחד בעמלק שה' מכריז עליהם מלחמה? מה הם עשו שהוא כל כך נורא שזכו לביטוי הייחודי "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק"? במהלך השיעור נראה דרך פרשיית המלחמה בעמלק בתורה ומלחמות עמלק נוספות שעניינו של עמלק הוא פגיעה בחלשים והנחשלים, מלחמה של החזק שורד, מלחמה שלא חסה על החלש, מלחמה שלא רואה ערך מוסרי כלשהו, מלחמה שלא מאמינה בניסים. דווקא משום כך ה' מכריז מלחמה על עמלק מדור דור.

הפרשיה הזו, פרשיית 'כי תצא מחנה על איביך ונשמרת מכל דבר רע' לא מופיעה ברצף פרשיות המלחמה והיא עוסקת בהקפדה לנקיות ברמה גבוהה מאוד ודווקא במחנה המלחמה. הפנייה של התורה לעסוק הן בדבר זה והן בטומאת 'מקרה לילה' כחלק מהלכות מלחמות ישראל היא מפליאה מאוד. מדוע התורה טורחת לדקדק בדברים אלו? מהו הקשר שיש בין מחנה המלחמה לבין מחנה השכינה? מהי מטרתה של התורה כשמכניסה היא קדושה וטהרה אל תוך המקום החומרי והגשמי ביותר, המלחמה, ומה זה מלמד אותנו על האופי של מלחמות ישראל?

לאחר פרשיית 'הקריאה לשלום' מביאה התורה את פרשיית 'עגלה ערופה'. אך, מדוע התורה מפסיקה את פרשיות המלחמה ובין פרשיית 'הקריאה לשלום' לפרשיית 'אשת יפת-תואר' מביאה את הפרשיה הזו? מהי המשמעות של כל ההמולה הסובבת את הפרשייה הזו - מדידית המרחק מהערים, הגעת זקני העיר, מיקום העריפה וכו'? ומה רוצה להראות לנו התורה בהתמקדותה בפרטים הקטנים ביותר כשמדובר באירוע קשה שכזה ובמיוחד בהקשר למלחמה?

בשעת המצור התורה מצווה אותנו בכלל נוסף אשר מפתיע ברזולוציה שהוא יורד אליה. התורה מצווה אותנו שלא להשחית את העצים הנמצאים סביבנו בשעת המצור. אנחנו כבר מבינים שפרשיות המלחמה באו בעיקר במטרה לעדן את המלחמה ואותנו, אך ההתייחסות של התורה אל הטבע היא עדיין צעד מפתיע אשר כמעט ולא מופיע בה. אם כן, מה עומד מאחורי דין יוצא דופן זה? מהו בעצם הטעם שבשמירת העצים גם בשעת המלחמה? מהו היחס בין דין זה של 'בל תשחית' בעניין המלחמות, לבין האיסור הכללי על כולנו של 'בל תשחית', ומה הוא בא ללמד אותנו?