במקביל לאסון הממשי, נפרצה בנפשנו וברוחנו גדר סמלית ששמרה עלינו מפני התוודעות לרעות חולות מן הממשות שאין ביכולתנו לתפוס ולהבין. מטרת הפרק היא להציע כמה מילים, תובנות, מושגים ומחשבות שיוכלו לסייע בהבנה של טראומה אישית וקולקטיבית, בסגירת הפרצה בגדר ובהבנת מצב הרוח המתקיים לאורה.

המחשבה שהאירוע הטראומטי הוא דבר שלא היה אמור לקרות ולא אמור להיות בעולם - היא זו שצובעת את הדברים כטראומטיים ואחראית למרבית התסמינים הפוסט טראומטיים.

התרבות יוצרת לעצמה את המפלצות שלה כדי לנקות ולנכות את עצמה מלכלוכה, ולשמר את הסדר שמדביק אותה ומבדיל אותה מהג'ונגל.

גם האדם הנורמלי שתופס את המציאות כפי שאחרים תופסים אותה פוקח את עיניו ורואה לא אלא את נפשו.

הפוטנציאל לפרידה מנכיח את עצמו אינספור פעמים בחיים אך רבות הן הדרכים העקלקלות להימנע מהכאב שרק המפגש עמו והצמיחה דרכו תובעת לאדם את נפשו הנפרדת שלו עצמו.

בדידות מנוגדת לרציפות ועומדת בקנה אחד עם הזרה והזנחה של כל חלקיק מהחיים הנפשיים אל מחוץ לתחומי החיבור.

כמו פרי שמבשיל וניתק מן העץ כך האדם ניתק מהטבע שוכח שממנו נבע ויוצא למסע אינסופי של היזכרות בכך שמה שמונח לנגד עיניו הוא הוא עצמו.

האהבה היא המתח בין הבית לתשוקה, בין המילים והממשות, שללא הרף משתנים זה ביחס לאחר ובריקודם ונגינותיהם מולידים הרמוניות וילדים.

המצב הדיכאוני הוא הניסיון הפעיל והלא מודע לדכא באמצעות עבר שאיננו עוד את ההשתנות האינסופית של ההוויה שעלולה לפרוץ דרך שמיכת הדיכאון ולשגע את השכל.

מהי מהותה של הפסיכואנליזה? האם הטיפול בדיבור משחרר את האדם או שמא כולא אותו בסורגים מורכבים יותר משהכיר עד כה?