חלקים מרכזיים מהדיבור שלנו עברו לרשת. דיבור מקוון. בפרק הנוכחי אנו מנסים לשרטט קווים מרכזיים לשיח ראוי ומפרה, ושואלים מתי וכיצד נכון להגיב למי שמחבל לטעמנו בשיח המקוון - משפיל או מבזה, מבייש או משתמש בלשון הרע, מפיץ פייק-ניוז או מזלזל - ופוגע בכך במרחבי השיחה הבטוחים. במהלך הפרק אילנה ביטון מקריאה שני מדרשים פרי עטה שעוסקים בשאלת ההתעלמות וליאור טל שדה בוחן מתי נכון למחוק תגובות של אדם או לחסום אותו. מסכת מסכים, החלק השלישי

אבא, עיניים אלי! כך נזפה בי שחרי בת הארבע כשהייתי במסך. במקום לשאול כמה זמן מסך לאפשר לילדים, הגיעה העת לחשוב על זמני המסך שלנו בקרבתם! בעקבות לימוד ומחקר משותף של מנחי קולות, משוחח ליאור טל שדה עם רגב בן דוד על ההתמודדות עם זלילת הקשב של המסך בזמני ההורות, על חובות ההורה לילדיו ועל משמעותה של דוגמא אישית; עם ליאון וינר דאו על העבודה המפתה בזמן המשפחה; ועם אירינה גריצבסקיה על חוסר השקיפות של המסך ועל המושג "מראית עין" בהקשר זה. לראשונה בפודקאסט - שיחה בארבעה... ואם נעז להעיד על יצירת עצמנו – פרק חשוב להורים באשר הם. מסכת מסכים, החלק השני.

המסכים ששיפרו את חיינו בכל כך הרבה מובנים, מבקשים למשוך אותנו עוד ועוד אליהם. תשומת הלב שלנו נמצאת תחת מתקפה. ענקי התקשורת המקוונת רוצים לקבל כמה שיותר ממנה. לעובדה הזו יש השלכות רבות. הפרק שלפניכם, בו מתארחים מנחי קולות תדהר גוטמן וליאון וינר דאו, הוא תוצר של עבודת מחקר ולימוד משותפת של צוות מנחי קולות והוא פותח סדרה חדשה שתעסוק בקרב על תשומת הלב ובאתיקה של שיח המסכים. 'מסכת מסכים', החלק הראשון

לקרוא את הזולת ואת עצמנו. הקריאה היא פירוש האופן בו הזולת מופיע בפנינו. הקריאה העצמית היא פירוש עצמנו. הפילוסופית סימון וייל לימדה אותנו: "להיות מוכנים להודות שהזולת הוא אחר מכפי שאנו קוראים אותו". לטענתה "כל אדם זועק בדממה להיות נקרא אחרת". ואולי זו מהות תהליך התשובה? ליאור טל שדה בשיחה עם עמוס ינון על קריאת הזולת ועצמנו בפרק מיוחד לעשרת ימי תשובה ויום הכיפורים. השיחה מתחילה בסימון וייל ומשייטת משם לאדמו"ר מפיאסצנה, לרמב"ם, לרב עדין שטיינזלץ, לרבי נחמן מברסלב ולמשורר פרננדו פסואה. הרהורי תשובה מכיוון חילוני. שנה טובה

המשך השיחה עם פרופ' אבי שגיא סביב משמעויות העומק של האשמה בפילוסופיה הקיומית של יאספרס ועל ההשלכות של מושגים אלה לחיינו. בפרק זה אנו משוחחים על מושג האשמה הקיומית, על האינסטנציה השופטת בכל סוג אשמה ועל מושג ההיטהרות של יאספרס המקביל במובנים רבים למושג התשובה היהודי. האם הריטואלים של יום כיפור מעודדים דיבור פנימי והיטהרות או שמא מייצרים אסקפיזם שטחי? מוזמנות ומוזמנים להאזין

ליאור טל שדה ופרופ' אבי שגיא בשיחה על תפיסת האשמה והאחריות של הפילוסוף הגרמני החשוב קרל יאספרס. זמן קצר אחרי מלחמת העולם השניה נשא יאספרס נאום מעמיק ומטלטל על אשמת הגרמנים, בני עמו. יאספרס חילק בהרצאתו את האשמה לארבעה סוגים: אשמה פלילית, פוליטית, מוסרית ומטאפיזית. הפרק מציג את ארבעת הסוגים האלה ודן בהשלכות שלהם לימינו מנקודת מבט פילוסופית וישראלית פרופ' שגיא הוא מהאינטלקטואלים החשובים בישראל וזה עתה יצא ספרו: "אור מתוך הסדק", ובו הפרק "על אשמה, אחריות ויחסים בין אישיים". שתהיה האזנה משמעותית (במהלך הפרק נפלה טעות בביוגרפיה של יאספרס - בניגוד לנאמר בפרק הוא לא עזב במהלך המלחמה את גרמניה לשוויץ, אלא עבר לשם רק ב 1948. עמכם הסליחה)

המשוררת פרופ' רוחמה וייס בכתב אישום חמור נגד אשמה ורגשות אשמה. רוחמה סבורה שרגש האשמה הוא אמצעי חברתי וממסדי להשגת ציות, הוא פועל בעיקר על המוחלשות והחלשות, ועלינו לנסות ולהיפטר ממנו. שיחה שבליבה מבט ביקורתי על מקומה של האשמה במקורות היהדות ובחיינו, פותחת סדרה חדשה על אשמה ורגשות אשמה, רגע לפני אלול

בפרק מיוחד לתשעה באב נפגשתי עם אילנה ביטון, מנחה בקולות ובמקומות נוספים, לשיחה על מהו בית ועל מה מביא לחורבן הבית. קראנו מדרשים, הרהרנו בקול ושאלנו האם בימי מדינת ישראל עלינו עדיין לחוש הומלסים ולהתגעגע לבניין בית המקדש, ואולי בכלל חורבן הבית, בצד הכאב שבו, היה אירוע חיובי בתולדות עמנו

החלק השלישי והאחרון בסדרה על רוזה האדומה מוקדש לרוזה של ספר המכתבים. באחד ממכתביה מנסה רוזה להעניק לחברתה את מפתח הקסמים ליפי החיים. לטעמי ניתן לראות את כל מכתבי הספר כמעניקים לנו שורה אחר שורה את המפתח הזה, וכמציגים לנו תיזה מעמיקה על אופן ההתייחסות לחיים, על דיאלקטיקה של מאבק והשלמה, על חיבור לטבע ועל היכולת לשמוע את ניגון החיים עמוק מתוך הבידוד

בחלק השני בסדרת 'רוזה האדומה' שוחחתי עם ד"ר גל הרץ על התנגדותה העמוקה של רוזה לוקסמבורג למלחמת העולם הראשונה ועל תפיסת העולם העולה מהתנגדות זו. במרכז הפרק ניתחנו את אחד ממכתביה המרטיטים של רוזה, אותו הקריאה בכישרון ורגישות דבורה אלחדד ארושס ואשר מופיע בפרק כשברקע ניגון של גונו שהיה אהוב על רוזה. להלן כמה שורות מהמכתב בתרגומה של לאה גולדברג - "עוביו וחוסנו של עור התאו היה למשל בפי הבריות, והנה נקרע גם הוא... עמדתי לפני התאו והוא התבונן בי,עיני זלגו דמעות דמעותיו שלו היו הדמעות הללו; גם למראה סבלו של אח אהוב לא יחרד אדם יותר משנחרדתי אני למראה הסבל הזה וקוצר ידי להושיע... הו תאואי העלוב, אחי המסכן והאהוב,הנה אנו עומדים כאן שנינו באפס כוח,בטמטום, ואין אנו אלא מכאוב, ואין אונים, וגעגועים"