כשפורסט גאמפ התחיל לברוח מהאבנים שזרקו עליו בסצנה המפורסמת , הוא ידע טוב מאוד ממה הוא בורח אבל הוא המשיך לרוץ במשך  שנים למרות שאף אבן כבר לא יכולה הייתה לפגוע בו.

כמו פורסט, כך גם אנחנו . בורחים בשלב מסויים ממשהו בילדותנו שכבר מזמן אינו יכול לפגוע בנו.

פעמים רבות אנחנו בסך הכל בורחים מלהדמות לאחד מהורינו. "אני כמו אבא או אמא שלי לא אהיה!"
השאלה שנשאל בפרק הזה היא מתי נוכל להגיד שאנחנו כבר מספיק רחוקים מהדבר ממנו אנחנו בורחים? האם אנחנו בכלל יודעים ממה אנחנו בורחים והאם יש רגע שבו אפשר לעצור, להסדיר נשימה ולעבור להליכה ולהגיד זהו, אני כבר מספיק רחוק אפשר להירגע.

------------------------------------------------------------------------------------------------

הפודקאסט שלנו הוא רק קצה הקרחון. 

רוצים לצלול עוד לעולם של סדנאות, קורסים דיגיטליים, מפגשי העמקה או סתם רוצים ליצור קשר?
לחצו על הקישור

https://talbashan.co.il/podcastcommunity?utm_source=pod19