הפרק הוא סוג של אקספוזיציה. השקט (טוב... לא בדיוק שקט אצל רונה) שלפני הסערה. עד לפני כמה שנים הייתה רונה נשואה. איש נחמד. שלושה ילדים. בית צמוד קרקע וכלבה. כל מה שחשבה שהיא צריכה כדי להיות מאושרת. אבל לא. היא לא הייתה

פרק שני: סיפור מסגרת

רונה גרושה בת 40 ומשהו מתפרנסת ככותבת צללים כבר יותר מידיי שנים והאמת שממש נמאס לה  כבר, לשים את הנשמה שלה במילים  של אנשים אחרים,  כל כך נמאס לה, שיום אחד היא נהיית חולה מזה.  היא פונה למכשפה תורנית בחיפוש אחר ישועה וזאת נכנסת בה בראבק כשהיא אומרת לה שהנשמה שלה לא יכולה לסבול יותר את ההתנהלות שלה והגיע הזמן לתת לכל היצירות העצורות בתוכה לצאת לאור ולעשות את מה שהיא נועדה  לעשות. כדי שזה יקרה היא צריכה לבחור לחיות, כי כרגע היצר והיצירה שלה בחזקת נעלם ואם זה ימשיך ככה גם היא תעלם וזה יגמר רע. ממש. האם החיים ראויים לחיות אותם כשמוותרים על היצר ועל היצירה? איך זה מרגיש כשמוותרים על הדבר שנותן לנו משמעות לחיים?