הרב מבאר את תפיסת המהר"ל את האמונה, כמבטאת חוזק וממשות של מציאות. הביאור שהרב מרחיב בדברי המהר"ל מתייחס לתפיסת הראשונים את ה'מציאות' כביטוי של האלוקי – ומכאן כמשהו שיכול להיות מוגדר רק מתוכו ובאופן בלתי אמצעי. הרב מתייחס גם להשלכות הפסיכולוגיות של תפיסה זו, שלמעשה מצביעה על האדם המאמין באמת, כאדם חזק יותר מאחר שהוא חי את מציאותו מתוכו – ובכך הופך גם לבן חורין – ולא כנשען ונתמך ב'גורמי חוץ' וכמשועבד להם לפיכך. כא טבת תשנ"ג.